ירושלים על סף רתיחה, ונדמה שלרבים במערכת הפוליטית והמדינית חשוב יותר לגרום לקומקום לרתוח מאשר להיות הראשונים שיוציאו אותו משקע החשמל. זה התחיל מיד אחרי הפיגוע בשער האריות ביום שישי: שני שוטרים הרוגים, שוטר פצוע נוסף, פיגוע אסטרטגי שיצא מתוך הר הבית. ראש הממשלה כינס דיון הערכת מצב ושלח את המשטרה לחשוב במהלך השבת. שלושה דיונים רצופים קיימו שם ולבסוף נפל הפור: מגנומטרים. תשובה ציונית הולמת.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
ביום ראשון הגיעו אנשי הווקף וסרבו לעבור בגלאי המתכות. בכוחם היה ללבות את היצרים או לקרוא להסתגלות. הם בחרו באופציה הראשונה. לא מפתיע, איכשהו. בה בעת, נתניהו עלה על המטוס לצרפת והכריז: "אני הנחיתי". הראשון שזיהה. החלטה שאמורה הייתה להיות ממוסגרת כמבצעית, מוסגרה מיד כמדינית. ומכאן, מה רבים וצפופים הם אדי הדלק.
ארבעה ימים אחרי, השטח רק הולך ומתלקח. עימותים, הפגנות, חיכוכים, פצועים. ואגו, כמה אגו. כזה שהוביל את ראש עיריית ירושלים, הדמות שאמורה לשלוח מסר מרכך ומפייס, לתגובה שמקרבת אותו יותר למקום מרשים בפריימריז מאשר במדד המנהיגות.
"לא ניתן לאף אדם להשתמש במסגד למטרות של טרור, כפי שעשו המחבלים", כתב ברקת בהודעה מיוחדת לקראת יום הזעם. האמת, צודק. "החלטת המשטרה להצבת המגנומטרים היא החלטה נכונה והכרחית שתמנע אפשרות לפעולות טרור נוספות במקום". האמת, הוא כנראה טועה. גם המשטרה לא השתגעה על הפתרון הזה, אבל בלחץ פוליטי נאלצה להוביל אותו. ואז הגיעה הסיומת: "אני מציע למפגינים להפנות את הזעם אל המחבלים שהביאו את הצורך בכך, ולא למשטרה".
האם זה המסר שחשוב שיישמע עכשיו אדוני ראש העיר? האם הצדק לא צריך לסגת כעת מפני החוכמה והבינה? האם הפריימריז בליכוד או העובדה שמדובר בשנת בחירות מוניציפלית לא צריכים לרדת בסולם העדיפויות, כשממול ניצבת האפשרות המבעיתה שהעיר המוכה והחבולה שבראשה אתה עומד שוב תחזור ל"יום פיגוע-יום שקט"? התעייפנו, אדוני. אתה לא?
העיניים נשואות עכשיו ליום שישי: עשרות אלפי מוסלמים יגיעו לשערי הר הבית. קריאות והסתה ברשתות החברתיות כבר מעודדות אותם "להילחם על אל אקצא". אפשר למנוע את החיכוך הזה. אולי בהתערבות של מלך ירדן עבדאללה תירשם פה מעין "מחווה של רצון טוב". דרושה החלטה אמיצה של ראש ממשלה, להיות צודק פחות – וחכם יותר. וחוכמה, בניגוד לאחרים – לא חסרה לו.