אפשר לדבר על רומנטיקה, על הזכות לאהוב ולהיות נאהב באופן כזה שגם מקובל על ידי הממסד. אפשר לדבר על התא המשפחתי המודרני, על משפחות לתפארת שבהן יש אבא ואבא, או אימא ואימא - ומנגד, משפחות מסורתיות שאינן מתפקדות. אפשר, אבל בכל הקשור להחלטה של הפרלמנט הגרמני לאשר נישואים חד מיניים נדבר דווקא על שתי נקודות: פוליטיקה והיסטוריה.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
את ההחלטה הזו צריך להבין בהקשר הפוליטי שלה. אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה וראש המפלגה השמרנית-נוצרית, התנגדה למהלך ובשנים האחרונות סיכלה אותו. הפעם היא גם כן הצביעה נגד, והסבירה שבעיניה נישואים הם בין גבר ואישה בלבד. אולם, הפעם, בניגוד לעבר, מרקל אפשרה לחברי מפלגתה חופש הצבעה - מה שהוביל לאישור ההצעה ברוב גדול.
ב-24 בספטמבר תלך גרמניה לבחירות כלליות. לפי הסקרים, מרקל תנצח גם הפעם ותזכה בכהונה רביעית, אבל הפוליטיקאית המנוסה מבינה שזה לא יהיה כל כך פשוט. בהצבעה היום משחקת מרקל משחק פוליטי כפול: מצד אחד, היא מתנגדת באופן אישי למהלך ומאותתת לבסיס תומכיה שהיא לא שינתה את השקפת עולמה השמרנית.
מהצד השני, בכך שאפשרה לחוק לעבור, מאותתת מרקל לקהל הליברלי יותר שגם אם אינה מסכימה איתו, תדע לשמור על זכויותיו. לא רק לבוחרים מרקל קורצת, אלא גם למפלגות המתונות והליברליות שהציבו את אישור החוק כתנאי להיכנס איתה לקואליציה, ובכך גם מנטרלת נושא מרכזי שהפך לכלי ניגוח נגדה.
ומילה על ההקשר ההיסטורי: גרמניה היא לא המדינה הראשונה באירופה שמאשרת נישואים חד מיניים. קדמו לה רבות: בריטניה, בלגיה, דנמרק, פינלנד, צרפת, איסלנד, אירלנד, לוקסמבורג, הולנד, נורווגיה, פורטוגל, ספרד ושבדיה, ליתר דיוק.
עם זאת, החשיבות בגרמניה למהלך היא כפולה: מדובר על החברה המרכזית באיחוד האירופי ומי שמחזיקה בהשפעה עולמית רבה. התמונה הרחבה היא חשובה לא פחות, בגרמניה של לפני 78 שנה רדפו השלטונות את הקהילה הגאה, אסרו גאים במחנות ריכוז והוציאו אותם להורג רק בשל הנטיות שלהם. ב-2017, אותה מדינה מאשרת להם להינשא באופן חוקי ומכירה בזכויותיהם. נכון, כל אלו לא במיוחד רומנטיים, אבל זה צעד חשוב, חיובי ומשמעותי לקהילה הגאה.