נתחיל מהסוף: בשעה 07:00 בבוקר, כשסיימתי את הצילומים במחסום קלנדיה, כבר לא היה לי כוח. אחרי שקמתי ארבע שעות מוקדם יותר, כל מה שרציתי לעשות הוא לישון, וכל זה מבלי להידחס לשרוולי הברזל ולהילחם את מלחמת ההישרדות מול אלפי אנשים שרוצים, בדיוק כמוך, להגיע לארץ המובטחת - כל זה כשיום העבודה עדיין לפניך. רק לישון.
לעדכונים נוספים ולהעברת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
האבסורד זועק: אנשים שלעיתים המרחק בין הבית שלהם לבין מקום העבודה לא עולה על קילומטרים בודדים נאלצים לקום בשעה 03:00 ולפעמים מוקדם יותר, רק כדי לתפוס מקום בתור המאולתר במחסום ולהצליח להיכנס בזמן ולהתחיל לעבוד ב-07:00 בבוקר.
הדרך לשם מזכירה מכלאה גדולה של בקר: מאות אנשים מצטופפים יחד. לעיתים רואים מבוגרים קמוטי פנים שכבר עשרות שנים עובדים בישראל ונאלצים לפלס את דרכם מול צעירים חזקים מהם בהרבה; קורה גם שאב ובנו עוברים את הדרך המשפילה הזאת יחד. אלו אנשים שקופים, ולכולם יש ילדים שקופים שעבורם הם עושים את הוויה דולורוזה הזאת. אחד מהם מספר לי שהוא לא מכיר את בנו. הוא חוזר הביתה אחרי שהתינוק הולך לישון, ויוצא הרבה לפני שהוא מתעורר.
אפשר לעשות את זה אחרת
אחד הדברים המקוממים ביותר הוא שהמחזה הזה שב על עצמו ביותר מדי מקומות, יותר מדי מעברים שגורמים לך להתבייש באופן שאנחנו מתייחסים לחלשים שבינינו. לטענה כאילו "הם הביאו את זה על עצמם, בטרור" אפשר לענות בשתי דרכים: ראשית, פועלים עם אישור - וישנם 52 אלף כאלה - כמעט ולא מעורבים בטרור. למעשה, היה רק אחד כזה מאז פרצה ההתקוממות הנוכחית. נהפוך הוא: לאנשים האלה יש תפקיד חשוב להוות גשר, כמי שמכירים את השפה העברית ואת דובריה באופן בלתי אמצעי.
שנית, אף אחד לא אומר שצריך לבטל את המעברים ואת הבידוק של כל פועל - אבל אפשר לעשות את זה אחרת, בצורה מכבדת ואנושית. רק בשבוע שעבר שמעתי את דני דיין אומר שאין סיבה שמעבר קלנדיה לא ייראה כמו טרמינל 3 בנתב"ג. בינתיים הוא נראה כמו טרמינל 3 בשדה התעופה של חאלב. בכלל, אנשים שאי אפשר להאשים אותם באהדת יתר לעניין הפלסטיני כמו השר אורי אריאל החלו לתקוף את נושא התנאים הקשים במחסומים.
בקצה השני של הסקאלה, הסתובבה חנה, בת 80, פעילה של ארגון "מחסום ווטש", מתעדת, לוחצת, מנסה בכוחותיה הדלים לשנות משהו במציאות הזו. זה היה יפה ומכמיר לב. אבל מעט מדי.