היא התחילה עבורי קטנה, מגוננת. גבולות הגזרה היו שכונת קריית מנחם בדרום והר הרצל בצפון. בתווך - הבית, בקריית יובל. שכונת מעמד ביניים קלאסית, אפילו קצת הומוגנית. כולם מסביב פחות או יותר מאותו מעמד סוציואקונומי, מזרחיים לצד אשכנזים, עובדי מדינה ליד מקצועות חופשיים. מיקרוקוסמוס נפלא של הבירה. עם הזמן הגזרה נפרצה, בתי הספר התרחקו, רכשתי חברים ממקומות שונים בעיר. אבל אם צריך לחשוב על דבר אחד שבאמת ובתמים איחד את כולנו, שעליו לא היו ספקות לאיש ומי שהעז לצאת מול המחנה נסקל באבנים והוקע מחברת הילדים שלנו, זו הייתה בית"ר.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
זו אהבתי הראשונה. חד וחלק. היא הייתה מפעמת נפש, מרטיטה, סוערת, כזו שהלכה איתי לישון בלילה וקמה איתי בבקרים, זו שמילאה את ראשי ובעיקר את ליבי עד להתפקע. איתה הגעתי לשיאי רגש, התפרצויות אהבה או אכזבות מרות, כאלו שלא הצלחתי לשחזר כמעט עם שום דבר ואף אחד. כי מי כבר יכול לגרום לי לא להירדם שבוע שלם ולהתהפך על משכבי בחרדה לקראת משחק מכריע, לתלות שום בחדר!! או לחצות את גוש דן ברגל בדרך למשחק ? מי עוד הביאה אותי להתפרצויות תדירות של בכי והתפרקות, לתפילות עבורה בבית כנסת בשבתות מכריעות או לנסיעות אחריה לכל קצוות הארץ ? לפני משחקים מכריעים או לנסוע אחריה לקצוות הארץ ?
ביאליק קרא לזה מראות שתיה. הזיכרונות הראשונים שהולכים עם אדם, אלו שמהם נוצקה התשתית הרגשית שלו. אני באמת זוכר את ההתרגשות בימי שבת, ילד בן 3 או 4 שהולך עם אבא לימק"א. קולות העקבים של האוהדים על אבני האבן של ירושלים, ההד המתגלגל כשאנחנו בדרך שגורם לי לדרבן את אבא לרוץ, שלא נאחר חלילה, המגדל של ימק"א - גדול, קודר, מלא הוד שהפך עבורי באותם ימים לסמל הכי גדול של ירושלים. קולות, ריחות וזיכרונות מתגלגלים אצלי בראש כשאני יושב עכשיו וכותב.
"התחושה שאנחנו, אנשי ההר, יכולים לאלו של השפלה"
ואז כמו כל תהליך בחיים, הישן מת - יחי המלך החדש. הגעגועים לימק"א התחלפו באחת בהתרגשות וגאווה של טדי. זהו - אנחנו על המפה. לא מתכופפים ומתבטלים בפני התל אביבים. במשך שנים חווינו את התחושה של מיעוט מקופח -פריפריאלי, כזה שרחוק ממוקדי הכוח או מהתקשורת. תחושת האנדרדוג הזאת היא מעצבת ומכוננת. ולטדי היה תפקיד חשוב בניפוצה. ועם ההישגים, האליפויות, עם תופעות כמו אלי אוחנה, גיבור הילדות שלי, זכר אלפא רהוט שנלחם על כבודנו בקומה זקופה, התחושה הייתה שאנחנו, אנשי ההר, יכולים לאלו של השפלה.
ואולי יכולנו מדי... עם השנים הכל השתנה. הקריאות והקולות שהיו בשוליים התמרכזו. פתאום הפוליטיקה, הגזענות והשנאה חדרו למקדש הכדורגל שלי והפכו להיות חלק מרכזי מהיציע שהיה ביתי השני כל כך הרבה שנים. ואולי הם תמיד היו שם, אבל לא שמתי לב. בתחילה אתה מדחיק, שומע ועושה רציונליזציה שזה מיעוט, שהם לא מייצגים, שהקבוצה שלי היא מעבר לכל אדם או פרט. מתישהו נשברתי. שריקות הבוז בדקת הדומייה של יצחק רבין ליתר דיוק. אחריהם כבר לא יכולתי יותר. עזבתי לאט, בשקט, בלי פרובוקציות. עזבתי את בית"ר ואח"כ את ירושלים.
והיום אני גר בתל אביב. מדי פעם עוד נזכר בגעגוע באהבת נעורי ורק דבר אחד באמת מציק לי. שאת האהבה הזאת לא אוכל להוריש לבני. וזה עצוב. והרי זה כמעט פשע לחסוך ממנו אותה. כי אני כבר התבגרתי, התקהיתי ונפרדתי ממושא אהבתי (ואולי עוד אחזור אם תשנה את פניה) אבל הוא צעיר כל כך ונכון לאהוב. על כל קבוצה אחרת אין מה לדבר. אבל מדי פעם אני מהרהר שאולי עוד אמצא את עצמי ביציע של בית"ר נורדיה. בירושלים האלטרנטיבית.