אני עומדת ביציע כבר הרבה אחרי שריקת הסיום, מנגבת את הדמעות, אפילו לא מתביישת, ולא מצליחה להכיל את השמחה. כמוני, עשרות אלפי האוהדים לא יכולים להתנתק מהרגע הזה, ונשארים לצפות בשחקנים בדשא, בשמיים, ולהגיד תודה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
כבר למעלה מ-50 שנה (ולא אכפת שאתם יודעים עד כמה אני כבר לא צעירה) שאני אוהדת את הקבוצה הזאת. הגעתי למגרשים בגיל שעוד לא ידעתי מה זה כדורגל. חגגתי כחיילת את האליפויות, שידרתי את המשחקים של הפועל באר שבע כשדרנית אישה ראשונה ב"שירים ושערים", עברתי את כל העליות והירידות, מהימים שבהם איש לא התעניין בקבוצה הזאת ועד לרגע שבו כל המדינה מהללת ומחמיאה לקבוצה שלי.
ההצלחה של הפועל באר שבע, בזכות אלונה ברקת, המאמן ברק בכר, ובזכות השחקנים כולם ובמיוחד הקפטן אליניב ברדה, היא הצלחה שמעבר לכדורגל ואפשר לראות את זה במיוחד אצל האוהדים.
במהלך המשחק הזעיקו ליציע שלנו את חובשי מד"א. התברר שאחד האוהדים התמוטט מהלחץ. החובשים הביאו אלונקה אבל הוא סירב להתפנות. כך, עד סוף המשחק הם החזיקו את האינפוזיה ביד ואיפשרו לו לצפות בסופו. אז התברר שזהו אחיו של ראש העיר רוביק דנילוביץ.
ברגע אחד, כל האוהדים בכל היציעים היו משפחה. באמת. פגשתי שם חבר'ה צעירים שמעולם לא חוו אליפות של באר שבע. הם הסתכלו עליי עם דמעות בעיניים ואמרו שהם לא מאמינים שזה קורה. שמחתי בשבילם אפילו יותר מכפי ששמחתי בשבילי. פגשת שם גם שחקני עבר של באר שבע, שהכרתי מסיבוב האליפות הקודם. אין לתאר את ההתרגשות.
אומנם עזבתי את באר שבע בגיל 18, אבל את הפועל באר שבע לא עזבתי מעולם. בלילה, עמוק בתוך הלילה, הדרך מבאר שבע לתל אביב היתה הכי קצרה והכי שמחה מאי פעם.