"נו....", שאל אותי כל מי שיודע שאני אוהבת ספרים, "כבר קראת את אשכול נבו החדש?". אני חושבת שאף פעם לא נשאלתי כל כך הרבה על ספר. הגדיל לעשות חבר מהעבודה שכל בוקר הקפיד לבדוק איפה אני בספר כדי לדבר איתי - בלי להרוס לי - על מה שהוא הכי אהב.
"נוילנד" של אשכול נבו. הספר הכי ישראלי שקראתי בשנים האחרונות. בעיקר בגלל הדמויות שלו. אני מכירה אותן, את הדמויות של נבו. את ענבר ודורי ורוני וחנה וסבתא לילי. אפילו את ביעותי הלילה של מני אני מכירה. הם חברים שלי ושכנים שלי וקרובי משפחה ואפילו לפעמים הם אני, תלוי באילו שנים.
דורי נוסע לחפש את אבא שלו שנסע לדרום אמריקה. מתי מתרחש הרגע הזה בו אנחנו מפסיקים להיות הילדים של ההורים שלנו ומתחילים להיות ההורים שלהם? שהדאגה שתמיד כוונה אלינו ולפעמים הטריפה אותנו, משנה כיוון ופונה אליהם?
דורי לומד להכיר את אבא שלו
אז דורי נוסע. אחותו צאלה הייתה אמורה לנסוע, אבל היא בדיוק במשבר עם בעלה. אז נשאר רק דורי. ובחלוקה הזאת שדורי הילד של אמא וצאלה הילדה של אבא, הוא גם דואג וגם כועס וגם לומד להכיר את אבא שלו. וזה מפחיד אותו. ואמא כבר איננה כדי שיספר לה את פחדיו.
דורי הוא מורה להיסטוריה. ובמדינה כמו ישראל אתה יכול להרשות לעצמך להיות מורה להיסטוריה רק אם עוד משכורת נכנסת הביתה. משכורת יפה, כזאת שמחייבת אותך להעדר שעות ארוכות מהבית ולהיות טרודה כל היום בעבודה. כל כך טרודה שלפעמים את מתרחקת מהבעל שלך ומהילד שעשיתם מתוך אהבה גדולה ואמיתית.
דורי נוסע. בארץ נשארים אשתו המתרחקת ובנם התלותי. ודווקא בגלל המרחק ממנו, שני אלה מתקרבים. האם והבן. דורי נוסע ופוגש את ענבר. ענבר עם השפתיים הרכות והנשמה הפצועה. ענבר שמצטרפת למסע החיפושים אחרי האב והופכת חלק ממסע אחר, כזה שחשב שאף פעם לא ייצא אליו.
פרידה, חצי פרידה
אשכול נבו מפליא לכתוב. כל כך מפליא שלפעמים לא זכרתי אם אירוע מסוים קרה במציאות או שקראתי אותו ב"נוילנד". כל כך מפליא שהתרגזתי עליו כשלא הרחיב על מקרה שעניין אותי או שלא המשיך לשתף דמות שחיבבתי.
קצת התעצבתי בחלק האחרון, שהיה קצת קצר לטעמי, כאילו הגיבורים כבר היו קצרי רוח להמשיך את חייהם בלי ההצצה שלנו. לא קיבלתי את כל התשובות שרציתי, לא מכל הדמויות הספקתי להיפרד. אבל מי יודע, אולי אפגוש אותן סתם כך ברחוב.
אם תרצו, אין זו אגדה.
הערות ותגובות ניתן לשלוח ל- sigalr@news2.co.il