יש משהו מרגש בלקרוא ספר שכריכתו קשה. במיוחד שהכריכה היא בירוק זית ואותיות זהב מוטבעות בה. גם דפדוף בדפים מגלה הדפסה איכותית וכשמצאתי את סימנית הבד המחוברת לראש הספר, לא הייתה מאושרת ממני. אכן ספר ראוי לבלש הכי מפורסם בעולם.
שרלוק הולמס. בטח ראיתם סרטים וסדרות טלוויזיה שהופקו על פי ספריו. צלליתו עם הכובע המשובץ והמקטרת הנצחית בפיו מוכרות כמעט לכל אחד מאיתנו. אבל מתי בפעם האחרונה קראתם את אחד מסיפוריו?
מסתבר שכבר הרבה שנים לא. אי שם בשנות השמונים ראו הסיפורים אור בהוצאת זמורה ביתן - שמונה כרכים שאיגדו בתוכם ארבעה רומנים ו-56 סיפורים קצרים, נעלמו ממדפי הספרים וניתן היה להשיגם (בקושי רב) בחנויות יד שנייה בלבד.
אז הנה, כמעט 30 שנים אחרי - ועדנה לבלש ועוזרו הרופא. הוצאת כנרת זמורה ביתן חידשה את התרגומים לסיפורים, חילקה אותם לשני חלקים, עטפה אותם יפה ואף הוסיפה הקדמה נהדרת של מיכאל הנדלזלץ. השבוע יצא החלק הראשון - ואיזו חגיגה!
חלק מהסיפורים בכלל לא הכרתי ולחלק שמחתי להתוודע מחדש. אבל התענוג הכי גדול היה בקריאת ההקדמה של הנדלזלץ. הוא עושה לנו סדר בסיפורים ונותן כבוד לאיש שמאחורי המילים - הסופר ארתור קונן דויל, שדומה כי מעמדו התפוגג לעומת נצחיותו של גיבורו.
שייצא כבר החלק השני!
הידעתם שקונן דויל התחיל לכתוב את סיפורי הולמס ו-ווטסון ידידו כשישב במרפאה שלו (היה רופא עיניים) וחיכה לשווא למטופלים?
בהמשך הוא מאס בסיפורים שכתב כי ראה עצמו כמחבר רומנים היסטוריים וכתב העת בו פרסם דרש סיפור חדש מדי חודש, מטלה שהעיקה עליו. והסוף ידוע... הוא הרג את שרלוק הולמס ונפטר ממנו זמנית. (10 שנים אח"כ הוא החזיר אותו מהמתים, אבל זו כבר תעלומה חדשה...)
הקוראים שלו קיבלו הרבה פחות טוב את המוות הטרגי. הנדלזלץ מספר ש-20 אלף מנויים ביטלו את חתימתם על כתב העת במחאה ואנשי לונדון ענדו סרטים שחורים על זרועותיהם לאות אבל. אבל זה, כך טוען הנדלזלץ, מה שהעניק לשרלוק הולמס וד"ר ווטסון חיי נצח: "ההוכחה הניצחת לכך שמישהו חי הוא העובדה שהוא מת".
וכך שרלוק הולמס ממשיך לחיות גם בשנת 2010, למרות שעכשיו כבר לא שולחים מכתבים ולא נוסעים בעגלות רתומות לסוסים. ג'נטלמנים שמכבדים את עצמם לא חובשים כובעים ונשים ענוגות ויתרו על גרבי המשי והכסיות הצחורות. למרות כל זאת, שרלוק הולמס רלוונטי כמו תמיד.
ושייצא כבר החלק השני!
הערות ותגובות ניתן לשלוח ל: sigalr@news2.co.il