אין דומה אדם לאדם, ואין דין מצוקת היחיד לרמיסת המיעוט או המעמד או העם, וכל המשווה דינו לגרוע מהטרגדיה האישית. ועדיין, דומה שהמעשה שחזינו בו אתמול הצטרף לשרשרת לא-ארוכה של הצתות עצמיות שרובן הציתו דיון וקצתן הובילו שינוי.
בדחילו ורחימו, אם כן, נשלוף מן הארכיון את הרשימה. מוחמד בועזיזי, כמובן, בראש. כבר אתמול, ולא בלי היגיון, היו שהזכירו את הירקן התוניסאי שביאושו מול הניכור ומול פקידי ציבור אטומים שגזלו את פת לחמו, העלה עצמו באש. אביב ערבי גדול עמד להתחיל בצעד קטן אחד.
הביקור של הנשיא בן-עלי בבית החולים אצל בועזיזי, המאיס עוד יותר את הרודן על ההמון, וכעבור מספר ימים כשמת בייסורים, הותיר בועזיזי אחריו אומה צמאה לחיים חדשים. אחרי בועזיזי היו עוד עשרות טוניסאים שניסו לעשות מעשה דומה. רובם כשלו.
כך היה גם בניסיון בוסרי להצית מחאה במרוקו נגד המלך, והנה המפגין במצרים מול הפרלמנט בקהיר בעיצומה של המהפיכה - ספק אם שינה במשהו את התוצאה.
המשבר הכלכלי הוא זרז של מעשי ייאוש מהסוג הזה. גם ביוון, ושוב מול הפרלמנט. מאחורי כל אחד כזה היו אחרים שהתיאשו בשקט יותר ונכנעו מי לבושה מי לנושים מי לבנק ומי לפקידים אטומים.
בחבל טיבט, היו נזירים בודהיסטים שמחו בעשרות בדרך הזאת נגד הכיבוש הסיני. ללא הועיל כידוע. גם בויטנאם, בסייגון היה נזיר אחד. האם סייע לסיים את המלחמה הקשה? קשה לומר.
יאן פלאך, במערב, אולי המפורסם ביותר שניסה לקרוע מסכה מעל פניו הקרות של מסך הברזל. הסטודנט הצ'כי שראה את האביב של פראג הופך לחורף קומוניסטי הצית עצמו בכיכר וצלב. ממשלת הבובות הצ'כית עשתה כמה מחוות אבל פלאח נותר בעיקר טראומה לאומית - עד כמה מוכן אדם ללכת בשביל אידיאלים.
דומה שאיש מהם לא רצה להיות גיבור. בטח לא גיבור טלויזיה או חוליה במחקר השוואתי או סעיף ברשימה. לכל אחד מהם היה מגיע להישמע, ולכתב האישום שלהם - להיראות, ללא צנזורה, מול פרצופם של קברניטים שנבחרו כדי לתת תשובות ומענה. גם לאנשים כמוהם. ומבלי שאף עורך או משכתב יסתיר מהקברניט או מהצופה את גודל הזעם.
מעל קברו של מוחמד בועזיזי במדבר הטוניסאי מתנוסס היום דגל גאה. חבריו חיים במדינה אולי מעט יותר חופשית, אבל עובדה שאמו נעצרה רק שלשום בידי השלטונות אחרי שהתקוטטה עם פקיד בבית משפט. ללמדנו ששוטרים מושחתים ופקידי מס ערלים לא תמיד מתחלפים.
כפי שהסיפור של בועזיזי וטוניסיה לא הסתיים, ודאי גם בסיפורו של סילמן יתגלו עוד מרכיבים, אבל חלקו ברשימה הנוראית הזאת חקוק לנצח, לפני אחרי ומעל כל ריאליטי שעליהם אומרים בציניות שהם 'מדליקים את המסך' במירכאות. גם גודלה של הכותרת או עומק הקלוזאפ או אורכה של הכתבה הזאת חשובים הרבה פחות מהטרגדיה האישית.