הדו"ח החריף של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית שפורסם לפני כשבוע וחצי, עורר שורה של תגובות מצד בכירים בכל העולם. כל מנהיג שהופיע בתקשורת במהלך החודש הציג את עמדותיו ב"סאונד בייטס" - משפטי מחץ קצרים בני מקסימום 20 שניות - מהם אנחנו, הצופים, אמורים לנסות להבין מה כל מדינה חושבת ומה בדעתה לעשות בעניין.
שר הביטחון אהוד ברק לדוגמה, נוגע באף במבוכה על כך שמאמצי העולם לעצור את אירן נכשלו. לשאלתו של המראיין - אם בתור אירני היה רוצה נשק גרעיני, הוא משיב בכנות ש"כנראה, כנראה", תוך תנועת "לא" כפולה בראש. הדבר מעיד על כך שלא חשב על הדברים עד הסוף.
באורח נדיר לפוליטיקאים שמדברים בארץ ובעולם בנושא, היה לו גם משהו חיובי לומר על ההיסטוריה האירנית. הריאיון שלו היה מעניין ומעורר רגשית וככזה יש בו בטווח הארוך השפעה חיובית על הדרך בה הציבור העולמי תופס את ישראל.
אחמדינג'אד כמו שחקן מיומן
נשיא אירן מחמוד אחמדינג'אד, מעביר נאומים כמו שחקן הוליוודי מיומן. הנאומים שלו מאוד יצירתיים וציוריים: הוא משתמש בדימוי כמו 'לקטוע את ידה של אמריקה', מתחבר להלכה האסלאמית, השריעה, שדוגלת בקטיעת יד ימין של גנבים. ביטוי כזה של אכזריות שכל מוסלמי יודע משהו על המקור שלה, שמלווה בשאלה הרטורית המזלזלת של המנהיג האירני: "האם אנחנו בכלל זקוקים לפצצה?", מחזקים את הרגשות המגוונים שמתעוררים במי שצופה בו בכל מקום בעולם.
גם אם המנהיג האירני מעורר בנו שאת נפש וסלידה אי אפשר שלא להתפעל מרהיטות דבריו הרברבניים והמזלזלים, ונותנים את התחושה שהוא לגמרי מאמין בשקריו.
נתניהו קורא מהדף ללא להט
בהשוואה לאחמדיניג'אד, ראש הממשלה בנימין נתניהו לא במיטבו בימים אלה, ואת המסרים שלו הוא בעיקר קורא מהדף - מילה במילה. נתניהו לא יכול להרשות לעצמו לפספס, לכן הוא בעיקר קורא מהדף עם מעט קשר עין יחסית. הוא נטול להט לגבי הנושא, נראה ונשמע עייף מהניסיון לשכנע את הקהילה הבינלאומית לעצור את מרוץ החימוש של אירן. ניתן להבחין בכך במיוחד כשהוא נשען על השולחן וידיו מונחות מול הגוף כחומה.
בסוף דבריו של ראש הממשלה, נדמה שאפילו קשה לו להזדקף, מאחר והוא נעזר בידיים כמו בשלבים של סולם כדי להתיישר. בסוף דבריו הוא מניף את כף היד פעם אחת, אומר "תודה רבה" ומניף את היד שוב במעין מחוות סילוק המכוונת לתקשורת.
אובמה וסרקוזי - והרגע שהתפספס
נשיא ארצות הברית ברק אובמה, כמו נתניהו, מדבר בלי טיפת להט בקולו וגם הוא קורא מהדף את הטקסט - ללא חיבור בין המילים לבין הרגשות. אובמה מגיע לביקור אצל נשיא צרפת ניקולא סרקוזי, אותו ביקור בו למדנו שהשניים לא ממש מחבבים את נתניהו, ושניהם מתייחסים לאיומי הגרעין האירנים.
סרקוזי מדבר בעל-פה ומשלב בדבריו התייחסות רגשית לישראל ולשואה, עם פאתוס שבא לידי ביטוי ביד מאוגרפת שמשדרת החלטיות. וזאת לעומת אובמה שנשמע לקוני, יבש ומשעמם. ה"סאונד בייטס" של אובמה בנושא לא תפסו תנופה או כוח גם כשפגש את הסינים והרוסים בהונולולו.
הרגע המרגש ביותר מבחינתו של אובמה במסעותיו האחרונים בעולם, אמור היה להתרחש בצרפת שם קיבלו את פניו סרקוזי ורעייתו, אך הרגע התפספס. מיד אחרי החיבוק החם עם ניקולא, אובמה התכונן לחבק את קרלה, אך היא מיהרה באותו רגע למקום אחר, ואנחנו רואים את אובמה עוקב אחריה במבט מופתע ומאוכזב. האיש כנראה קיווה שבתוך כל הכאוס המדיני הוא יוכל להתנחם בחיבוק מהיפיפייה של החבר שלו. גם כאן בכנסת רבים עמדו בתור כדי לראותה מקרוב בתקווה ללחוץ את ידה.
מישל שטיין טיר היא מומחית לתקשורת מול קהל ומצלמה ודוקטורנטית לדיפלומטיה ציבורית באוניברסיטת בר אילן.