אני יושבת בדירה שלי במרכז אוסלו ועדיין נסערת והמומה ממה שקרה. כל גופי מלא בתוגה עמוקה. ביממה האחרונה כמעט שלא עזבתי את הטלוויזיה. עקבתי בצמא ובעצב אחר הידיעות והתמונות הקשות בכלי התקשורת הנורווגים והעולמיים.
הייתי בעבודה כשהפיצוץ אירע, במרחק של 600 מטרים מהזירה הקטלנית. בהתחלה חשבתי שמדובר ברעם, או אולי תותח בטירת אקרשוס. 10 דקות לאחר מכן עזבתי את המקום ויצאתי לרחוב. אנשים רצו לכיוון שלי, המומים ובעיקר מפוחדים.
מכיוון שהדרך לביתי, בה אני בדרך כלל הולכת, הייתה חסומה, צעדתי בשביל אחר - גם שם היה כאוס מוחלט: חלונות שבורים בכל מקום, עוברים ושבים בורחים לכל עבר ושוטרים שלא ממש יודעים מה קורה ומה צריך לעשות.
היום יצאתי החוצה והמקום שבדרך כלל הומה אדם ורועש נראה אחרת. אנשים הולכים בדממה. הם מנסים לחייך ולהתנהג כמו שהיה קודם. אבל אף אחד לא מצליח. נורווגיה איבדה את התמימות שלה אתמול. אנחנו כבר לא אותו "גן עדן של שלווה".
במידה מסוימת אני מעט שמחה שמי שאחראי לטבח הנורא הוא נורווגי - ולא ארגון איסלמי. המדינה הזו מלאה כבר עכשיו בילידים מקומיים שמפחדים ממוסלמים ומהתרבות שלהם. אני מקווה שבעקבות האסון תתוגבר האבטחה וידעו כיצד להתמודד נגד האנשים שעומדים מאחורי אירועים נוראיים כאלה - ללא קשר לגזע, דת ועמדות פוליטיות.
ביום שני אשוב לעבודה. אני מקווה שהדרך בה אני הולכת תמיד - תהיה פתוחה.
סייעה בתרגום הידיעה: אורי שניידר