השבוע נכנס לו חודש כסלו, החודש המבשר את בואו של חג החנוכה. ככל שמתקרבים הימים לקראת החג ובתוך הריצות מאזכרה להכנסת ספר תורה לזכר הנספים, התחושה האישית היא קשה. בחג שבו מדליקים 44 נרות לזכר אותו הנס שהאיר את בית המקדש חשך עולמם של 44 משפחות שאיבדו את יקיריהם - מיטב בניה ובנותיה של מדינת ישראל.
אני יחד עם כולם כואב את השריפה ומתפלל שאלוקים ימחה דמעה מעל כל פנים. השריפה בכרמל בוערת בכולנו. היום, שנה אחרי הרגשות מעורבים. דוח מבקר המדינה בפתח שערינו והחרבות שוב עוברות צחצוח אחרון. מי אשם? על מי תוטל אחריות אישית? על מי אחריות מיניסטריאלית? מי שלח את האוטובוס ומי צריך להתפטר? ובכלל מי הדליק את האש?
בימים הראשונים כשהכרמל עוד בער, בתוך הטיפול האינטנסיבי בנזקי השריפה ובשיקום הרשויות הוטחה בי ביקורת חסרת תקדים ומשוחררת כל רסן. בעודי מותקף מכל חזית ניסיתי להיזכר מתי הגעתי לכרמל וזרקתי את הגפרור הראשון שהצית את הלהבות - ניסיתי ולא הצלחתי להיזכר. כמעט השתכנעתי שאני הוא זה שהצית את האש. כשהתפכחתי וכששחזרתי לעצמי מה עשיתי כשר הפנים בממשלת ישראל הבנתי שאולי הצתתי את אש המאבק למען שירותי הכבאות אבל לבטח לא את האש בכרמל.
"ניסיתי להציל את מה שהחריבו במשך עשור"
אמרו חז"ל שלא המדרש עיקר - אלא המעשה. וכמי שדברי חז"ל עבורו הם הוראה לפעולה, ננקטו מעשים. מיד עם בואי למשרד הפנים באפריל 2009 מיניתי יועץ שיגיש לי דוח על מצב הכבאות. תוך חודש וחצי התמונה התבהרה, ואני, שמכיר היטב את משרדי הממשלה, חשכו עיניי. מערך הכבאות היה בהליך גסיסה מתמשך. התרעתי בפני ראש הממשלה והדברים עלו על שולחן הדיונים. האמת המרה נחשפה בפני משרד ראש הממשלה ומשרד האוצר ואיתה הגיעו דרישותיי הברורות - מערך כבאות מקצועי ומיומן או אסון לאומי. הכול רשום והכול מתועד. המכתבים ונבואות הזעם תורגמו למעשים.
מניעת שביתת כבאים והבאתם אל שולחן הדיונים, הצעת מחליטים לממשלה, דרישות תקציב מהאוצר, הצעת חוק נגד עמדת הממשלה וגיוס מאה מיליון שקלים. הכל בשנה וחצי של עבודה, עוד לפני פרוץ השריפה בכרמל. ניסיתי להציל את מה שהחריבו במשך כמעט עשור מאז שנפרדתי ממשרד הפנים בממשלת שרון השנייה. גם אז אני, כשר הפנים, יחד עם שאר שרי ש"ס היינו היחידים שהתנגדנו לביטול הכיבוי האווירי עליו הוחלט בממשלת שרון. הייתי היחיד שהזהיר מפני אובדן חיי אדם אם יבוטל אותו מערך. אך גם אז אין קול ולא עונה. דואב ליבי רק מהמחשבה איך הדברים היו נראים אם לא היה מתבטל הכיבוי האווירי. בשנה וחצי שקדמו לשריפה מערך הכיבוי היה בסדר עדיפויות גבוה בכל קנה מידה מערכתי. האמת המרה הוצפה לאורך כל הדרך.
"האסון קרה במשמרת שלי, ליבי שקט וכואב"
כמעט כל חיי הבוגרים ומעת שחרורי מצה"ל אני בשירות הציבורי והטעם הוא - שליחות, והיכן שאוכל לממש את אותה שליחות שם אהיה. השליחות מלווה באחריות כלפי כל אזרח ואזרח במדינת ישראל וזה מה שהדריך אותי בכל פעולה בה נקטתי. אני כואב ודואב על אובדן חיי אדם ונכון, האסון קרה במשמרת שלי.
אבל לאחר חקירה ולאחר הצגת הנתונים והעובדות בפני מבקר המדינה וצוותו המקצועי העושים עבודת קודש ליבי שקט וכואב. שקט לאור הצעדים שנקטתי וכואב על שאבדו. עשיתי כל אשר לאל ידי לעשות מתוקף תפקידי כשר בממשלת ישראל. עשיתי כל מה שמצופה ממני ואף יותר מכך. היום, שנה אחרי, הגיע זמנם של יודעי העיתים לעשות חושבים טרם יחרצו דין.
כדאי שאותם אלה ששפטו אותי מעל כל במה ילמדו את גבולות הגזרה של האחריות ולעיתים היעדר הסמכות המוטלת על כתפיהם של נבחרי הציבור במדינה דמוקרטית. זהו נושא הראוי לבדיקתו של מבקר המדינה. תהא נשמת לוחמי האש צרורה ומי ייתן ערב ימי חג האורים נצא מאפילה לאור של עשייה למען כלל ישראל.