הימים האחרונים עומדים בסימן הימים שבין שליט לשליט - והמסר שלהם מאוד מעניין. מצד אחד, עומד שליט שלנו, גלעד שליט. אדם, אזרח וחייל, שמדינת ישראל עשתה הכל כדי להחזיר אותו הביתה אחרי זמן רב, יותר מחמש שנים.
העסקה הזו, שעדיין מעוררת ויכוחים על המחיר שישראל שילמה במסגרתה, משדרת מסר ברור: בעידן שבו האינדיבידואליזם החליף את הקולקטיביזם, אנו לקחנו את הקולקטיביזם והפנינו אותו לפרט אחד - על מנת שיראו כיצד מתייחסים לאזרח וחייל של מדינת ישראל.
מן הצד שני, עומד שליט אחר, שראה עצמו אולי כמנהיג העולם הערבי - מועמר קדאפי. העם הלובי החליט להפיל את קדאפי, שממרום שלטונו הגיע לברוח בימיו האחרונים לתוך מערה. כשתפסו אותו, לא הותירו לו ברירות. הכו אותו וירו בו למוות כמו כלב שוטה ברחובות העיר.
משחקי הכבוד של ארדואן
הפער הזה בין שליט לשליט הוא פער חשוב ברמה המוסרית, וגם ניתן ללמוד ממנו על הלכי הרוח בשכונה שבה אנו חיים.
הקצוות הללו, שבין שליט לשליט, מופנים השבוע לטורקיה. מעניין כמה אנשים מצאו את מותם בגלל שארדואן החליט שלא להיענות להצעות הסיוע ממדינות העולם - והכל למען השמירה על הכבוד הלאומי. האם הוא חשב על האזרח היחיד כאשר דחה את בקשות הסיוע? ארדואן היה צריך לחשוב על השליט הפרטי, ולפנות מיד לכל מדינה בבקשה לסיוע.
אז איפה ארדואן עומד בין שני הקצוות? הוא צריך לשאול את עצמו את השאלה הזו - וגם אנחנו.