את הכתבה שהכנתי על הרב אלישיב אמש ב-20:00 בערב סיימתי במילים: "מי שלא עמד בחייו במוקד של אף אירוע פומבי - צפוי לזכות לכך לראשונה הערב, עם פטירתו". שעתיים לאחר מכן, ב-22:00 בלילה אכן החלה הלווייתו. ב-02:00 בערך היא הסתיימה.
זה היה הרבה יותר מעוד "אירוע פומבי". ההלוויה לא הייתה רק פרידה ענקית ממנהיג אהוב, אלא סוג של מפגן עוצמה פנים-מגזרי: מאות אלפים, מכל תתי-הזרמים, באו לומר שהאיש הזה סימל בחייו את מה שחשוב להם יותר מכל - לימוד תורה.
בחצות הסתכלתי על גשר המיתרים, שהיה כולו צבוע שחור-לבן. שכונת קריית משה כולה יצאה אל הכניסה לירושלים. הרב עובדיה יוסף הגיע מביתו. אדמו"רים ורבנים מכל החצרות זרמו לשם, יחד עם אוטובוסים ורכבים פרטיים ואלפים שבאו גם ברגל. זה היה ודאי מביך את האיש שברח כל חייו מהפומביות והציבוריות, ושההנהגה למעשה נכפתה עליו על ידי קודמו, הרב שך. הבדל אדיר יש בין הרב אלישיב המנהיג, זה הנשקף מהכותרות, לבין הרב אלישיב האיש.
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של סיון רהב-מאיר
ברוב זמנו למד תורה
כשנולד, אגב, שלטו פה העות'מאנים. כשנפטר, משטרת ירושלים של מדינת ישראל איבטחה את ההלוויה שלו. אבל מה לו ולכל זה, תהיתי שם אמש. האם חפץ בכלל בכבוד, בתארים, בעול הציבור? או שמא היה מעדיף להסתגר בבית המדרש שלו עם ספריו עד יומו האחרון, רחוק משאון העולם? השאלות האלה יישארו פתוחות לכותבי מחקרים וביוגרפיות.
בשנים האחרונות עבר מיד ליד סרט שהפך פופולארי מאוד. אין בסרט הזה עלילה או התפתחות. רואים בו את הרב אלישיב יושב מול כרך גמרא ענק, ולומד. מריצים את הקלטת קדימה, במשך דקות ואפילו שעות, אבל שום דבר לא משתנה.
הוא יושב ולומד עם עצמו, שואל ועונה. זה מה שעשה רוב זמנו ב-102 השנים האחרונות. לא פיקד על מבצעים, לא כינס כינוסים. אבל הציבור נהר לבית הקטן שלו, לשאול שאלות הלכתיות ולהתייעץ.
רעייתו המנוחה אמרה פעם משפט מעורר מחשבה: "בשנים הראשונות אני תמיד חסתי על זמנו, כי רציתי שילמד ויגדל. הוא גדל והתפתח, והיום הציבור אינו כמוני. כל הזמן מגיעים אליו, ולא חסים על זמנו".