הפולמוס ההולך ומתעצם ביחס לתקיפה באירן מעלה סימני שאלה רבים מאוד. הדיון הציבורי, כביכול, סובב סביב שאלות העיתוי ומידת ההצלחה של פעולה צבאית מצדה של ישראל.
הקברניטים בישראל מנסים לשדר, בין אם במתכוון ובין אם כאסטרטגיה של לוחמה פסיכולוגית, שישראל רואה עת עצמה חופשית לפעול, היה וארה"ב תשתף פעולה או לאו. מעבר לכלל השיקולים הצבאיים והמדיניים, ראוי מאוד להביט לאחור, להיסטוריה הלא כל-כך רחוקה.
היום, 6.8.2012, מלאו 67 שנים מאז שבפעם הראשונה, ולעת עתה, גם האחרונה, פצצת אטום הוטלה על הירושימה על ידי ארה"ב. לפרטים אלה ישנה משמעות מיוחדת בהתחשב בעובדה שלפני 67 שנים נחצה קו פרשת מים בכל הקשור לגיוס המדע לצורך השמדה המונית.
בשעה 9.15 בבוקר מטוס אמריקני הטיל את פצצת האטום המכונה "ילד קטן" על הירושימה, ותוך פחות מדקה, היא התפוצצה מעל העיר. כ-70-80 אלף אזרחים נהרגו מיד. ההרס היה עצום ביחס לכל נשק שהיה ידוע עד אז.
ארה"ב הצליחה מעל המשוער והנשיא טרומן, שאישר את הפעולה, לא הסתיר את שביעות רצונו. הפצצה בהירושימה הייתה הראשונה. השנייה הוטלה שלושה ימים מאוחר יותר בנגסקי. נכון שיפן נכנעה, אלא שאת ספיחי אותה אפיזודה עדיין מורגשים עד היום.
ארה"ב הצדיקה את פעולתה. עבורה, כמעצמה, היה זה הישג עצום ומנהיגיה סברו שמעתה העולם כולו ייפול לרגליה. מה שקרה לאחר כן היה ההפך הגמור. המרוץ להשגת פצצת אטום הלך והתגבר.
לגיטמציה לשימוש בנשק קטלני
מותר לציין שכיום יש בידי מדינות נוספות נשק גרעיני המסוגל להשמיד את העולם כולו. הטלת הפצצה בהירושימה נתנה לגיטימציה בשימוש בנשק הקטלני ביותר הקיים.
גם אם ארה"ב שינתה את מדיניותה מאז, לעולם תישאר התחושה שדווקא המדינה הדמוקרטית בעולם היא זו אשר השתמשה בפצצת אטום. הטיעון של ארה"ב לפיו הטלת הפצצה בהירושימה נועדה להפסקת המלחמה עם יפן ומרחץ הדמים, הוא טיעון חלש. כל מדינה יכולה לפרש מתי קיים איום קיומי עליה ואז להשתמש בפצצת אטום כדי להסירו.
אירן רואה בישראל ובארה"ב כמהוות איום על עצם הקיום של הרפובליקה האיסלאמית האירנית והעולם המוסלמי. רדיפת הנהגת אירן אחר השגת נשק גרעיני היא חלק מתפיסה אידיאולוגית-פונדמנטליסטית שעיקרה התגוננות מפני האיום המערבי ומאידך, יכולת להשלים את המהפכה האיסלאמית.
פצצת אטום בידי אירן היא איום ממשי על העולם כולו, וודאי על ישראל. הוויכוח איך מונעים ממנה השגת יכולת גרעינית צבאית הוא וויכוח לגיטימי. יחד עם זאת, אירן אינה ארה"ב של 1945.
סביר להניח שארה"ב של היום לא הייתה מגיעה להטלת פצצת אטום על מקום כלשהו. זו מדינה דמוקרטית שבה ההחלטות בכל זאת מתקבלות תוך ביקורת ובקרה. אירן היא לא כזו.
הקשר האירני: אסור לקחת סיכון
משטר האייתוללות פועלת אחרת לחלוטין. אין זאת אומרת שמנהיגי אירן אינם רציונליים כפי שטען ראש הממשלה. הרציונליות שלהם אינה חופפת את הרציונליות של העולם המערבי, אך להגדיר אותה כבלתי רציונלית זו הרחקת לכת.
יש לשער שהעולם, כולל ארה"ב, זוכרים היטב את האסון של הירושימה. דווקא משום כך אסור לקחת סיכון ולאפשר שאירן תהיה בעלת יכולת צבאית גרעינית.
יש לזכור גם שישנן מדינות נוספות, פונדמנטליסטיות למדי, כמו פקיסטן, שבידיהן נשק גרעיני. זהו כאב ראש גדול לעולם המערבי. אם לאירן תהיה פצצת אטום, הסיכויים להיווצרות פסיכוזה גרעינית הולכים וגדלים. לכן, מן ההיגיון הוא למנוע ממנה, בכל דרך אפשרית, השגת יכולת צבאית גרעינית.
מבחינה תיאורטית, אם מדינה דמוקרטית כמו ארה"ב עשתה שימוש בנשק גרעיני, אין מניעה שמדינה כמו אירן תעשה זאת גם להשגת מטרותיה. הירושימה תיזכר לדיראון עולם. אירן גרעינית עלולה להמיט אסון לא רק על עיר אחת או שתיים אלא על חלקים נרחבים בעולם. מכאן שאת לקח הירושימה אסור לשכוח.
ד"ר צ'לו רוזנברג הוא היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי