בשנים האחרונות כמעט כל זכייה של ספורטאי או קבוצה כלשהי בתואר גוררת מיד "דיון היסטורי" בדבר מקומו של אותו ספורטאי בהיסטוריה של הענף שלו או גדולתה של הקבוצה בראי הדורות.
עוד לפני שברצלונה זוכה באליפות אירופה (ומפסידה שנה לאחר מכן בחצי הגמר) מתחילים לדון בסוגיה האם היא הקבוצה הטובה בכל הזמנים; לפני שכדורגלני ספרד מגיעים לחגיגות בכיכר סיבלס במדריד משווים אותם לנבחרת ברזיל של 1970; כל שער של לאו מסי מעלה את השמות פלה ומראדונה, ואפילו לברון ג'יימס כבר שבע השוואות למייקל ג'ורדן, עוד מהימים שבהם טבעת אליפות נראתה לו כחלום בלתי מושג.
כשרוג'ר פדרר שובר שיאי גראנד-סלאמים, ויוסיין בולט מקצץ עשיריות בשיא העולמי ב-100 מ', אז הכול טבעי ומובן. אבל ביתר המקרים, מאיפה נולד הדחף ההשוואתי הזה? אולי זה עידן הבלוגים והפייסבוק באינטרנט, אולי ההיצע האדיר והזמינות של כל כך הרבה שידורי ספורט, ואולי זה סף הריגוש שעולה כל הזמן – למה להשוות בין שתי קבוצות שמשחקות מולנו, אם אפשר לערוך השוואה מופרכת ודמיונית לקבוצה מהעבר הרחוק.
ההשוואה הטרייה מהימים האחרונים שאני משוכנע שעוד נשמע עליה המון במהלך האולימפיאדה, היא בין נבחרת ארה"ב בכדורסל שתצא ללונדון, לבין נבחרת ה"דרים טים" המקורית מ-1992. בנבחרת ההיא לפני עשרים שנה כיכבו ביחד מייקל ג'ורדן, מג'יק ג'ונסון, לארי בירד, צ'ארלס בארקלי, סקוטי פיפן, קארל מלון, ג'ון סטוקטון, ועוד רבים, במה שהיה ונותר סגל שחקנים שהוא בגדר סרט פנטזיה.
גם הנבחרת החדשה שתייצג את האמריקאים בלונדון מורכבת מכמה מכוכבי הדור הנוכחי בכדורסל, שחקנים שבוודאות ייכנסו בבוא היום להיכל התהילה, כמו קובי בראיינט, לברון ג'יימס, קווין דוראנט ועוד.
הטעות הגדולה שהולידה את ה"דיון ההיסטורי" הזה, היתה של קובי בראיינט. כשאחד העיתונאים שאל אותו השבוע באימון אם הוא חושב שהנבחרת הנוכחית היתה מסוגלת לנצח את הנבחרת המיתולוגית ההיא, הוא ענה: "זה היה קשה מאוד, אבל אני חושב שהיינו מסוגלים".
האמת היא שכל תשובה אחרת שלו היתה מפתיעה אותי – היי זה קובי בראיינט, מה ציפיתם שהוא יענה? אבל מרגע שבראיינט שחרר את התשובה הזאת ולא הסתפק בתשובה פוליטקלי-קורקט סטייל "הנבחרת ההיא היתה אגדה ואנחנו לא מתחרים איתה", היה ברור שהאמירה הזאת תרדוף אותו.
מעתה ואילך, בכל משחק (הלילה תשחק ה"דרים טים" החדשה במשחק אימון מול הרפובליקה הדומיניקנית) נבחרת ארה"ב בכלל לא תתמודד מול היריבות שלה על המגרש, שלמען האמת באמת לא אמורות לגרום לה בעיות, אלא עם הצל של מייקל, מג'יק והאחרים.
"דרים טים" נגד "דרים טים". עד כדי כך שאפילו מדליית זהב וכמה הצגות גדולות באולימפיאדה עלולות לזכות ליחס של "לא יותר מאשר חיקוי דהוי של הנבחרת הגדולה ההיא". בסוכנויות סטטיסטיקות-ספורט אפילו עמלו על חישובים סטטיסטיים והגיעו למסקנה חד-משמעית שהנבחרת המקורית היתה מנצחת בקלות את הנבחרת הנוכחית.
צ'ארלס בארקלי, מהנבחרת המקורית, כבר עלה לשידור ברדיו כשהוא חם וירה: "צחקתי מהדברים של קובי. חוץ ממנו, מלברון ומדוראנט אני בכלל לא חושב שמישהו מהנבחרת הנוכחית היה נכנס לסגל אצלנו".
האמת? קצת חבל. נדמה לי שהיינו יכולים ליהנות יותר מספורט בלי להטריד את עצמנו עם שאלות היפותטיות והשוואות מופרכות. אני לפחות באופן אישי, אעשה מאמץ ליהנות מהדאנקים של לברון והחדירות של כריס פול בלי להטריד את עצמי בשאלה מי יותר טובים – הם או קודמיהם מלפני עשרים שנה.
ודרך אגב, התשובה ברורה. לא רק שקובי, לברון ודוראנט עוד לא מתקרבים לרזומה של מייקל, מג'יק ולארי, וכריס פול לא מזכיר את סטוקטון, אלא שגם דייויד רובינסון ופטריק יואינג מ-92' היו אוכלים את בלייק גריפין וטייסון צ'נדלר מתחת לסלים.