ושוב, זה הרגש החזק הזה של הקנאה שמבעבע מול כל עימות באמריקה: הנה הם יושבים, או עומדים, ומשוחחים, שולטים (בדרך כלל) לפרטי פרטים בנתונים כמו שיעור הזכאים לקיצבת שארים או מספר המובטלים בענף כזה או אחר, נותנים כבוד זה לזה ואינם מנסים להשתלט על השיחה, ונותנים לצופים שעה וחצי נטולת פרסומות של שיח פוליטי, שהבוחר יוצא ממנו קצת יותר מושכל מאיך שנכנס אליו.
בקיצור - כל מה שכבר אין בישראל מזה שנים וגם לא יהיה, כל אחד בתורו משתפן אצלנו ולחילופין מחפש את הקריצה הזולה שלו למי בקהל. פאתטי, אבל כאלה אנחנו.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
אז צפיתי בעימות של הסגנים אתמול. ג'ו ביידן מול פול ריאן. בהימור אישי, ביידן עמד במשימה למנוע את הסחף לטובת רומני, וקשה יהיה לבוא בטענות אליו אם המירוץ יישאר צמוד גם אחרי הסקרים שיתפרסמו בעוד כמה שעות.
כשביידן היה רציני, הוא היה סמכותי וכריזמטי; הבעיה היתה בדקות הארוכות שבהן הוא נראה, איך נאמר בעדינות, מבושם קלות. אם אובמה סבל מהאוויר הדליל בקולורדו שחימצן לו את העימות הקודם, ביידן נראה כמי שבילה יותר מדי שעות בבר השכונתי בעיירה בקנטאקי בהכנה לעימות. המוטו שלו היה "לא לריב ולצאת מהכלים", אז האלטרנטיבה היתה לגחך לעצמו כשהיריב טועה ומתפתל בטיעוניו. גיחוך רחב, צחור-שיניים, משוחרר עד מאד ומביך לפרקים.
ריאן, לעומתו, היה רגוע, ושונה מאד משרה פיילין שופעת-הקריצות מלפני ארבע שנים. המוטו שלו היה "תיראה מכובד וראוי לתפקיד", ומי שהיה רואה ללא סאונד את העימות היה עלול לטעות ב-puppy eyes שלו שהן מעריצות את סבא ביידן שהתיישב לידו. צווארון חולצתו של ריאן היה גדול בחצי מידה ורפוי - טעות של מלבישה שהוסיפה לו בשוגג רובד סטודנטיאלי צעיר מדי, ואולי היתה זו בחירה מושכלת, כדי להימנע מתדמית הספורטאי המחוטב שמבלה בחדר הכושר של הקונגרס בין הדיונים על הקיצוץ בתקציב.
המועמדים לא שכחו את החבר הטוב BiBi
שניהם דיברו על אירן ועל האיש שאותו ביידן כינה לא פחות משש פעמים bibi. ג'ו ביידן קבע שישראל וארצות הברית מחזיקות בדעה זהה לגמרי בעניין הפצצה: יש די חומר בקיע, אין נשק (כלומר פצצה או ראש קרב לטיל) שניתן לחבר ביחד לאיום גרעיני בר קיימא ולקבוע שהקו האדום נחצה.
תהיתי אם ביידן חד-משמעי בעניין הזה כי הוא טיפוס חד-משמעי או כי הוא באמת זוכר אחד לאחד את דוחות ה-CIA. ריאן טוען שאירן מחזיקה במספיק אורניום לחמש פצצות, והוא כנראה התבלבל, אף ששניהם דיברו על תצוגה מאויירת שבה צפו לאחרונה מעל במת האו"ם. אם יש די אורניום לחמש פצצות... המממ... אולי מישהו לא הבין איזה ציור כמו שצריך...
בעניין הסורי, ביידן טעה (ללא ספק בשוגג) כשטען שסוריה גדולה פי כמה מלוב - הוא עטף את הטעות בהרבה נתונים אחרים נכונים על המצב שם. ריאן טוען שלא צריכה להיות התערבות צבאית קרקעית אבל לא הציג פיתרון. הוא האשים את אובמה בהעדפת נתיב הסנקציות של האו"ם שדרכו חוצבים רוסיה ופוטין את מעמדם העקשן. והתעקש שאובמה כינה את בשאר אסד "רפורמיסט" גם כשמלחמת האזרחים בסוריה היתה בעיצומה. ביידן לא הכחיש, ואני נותרתי תוהה אם באמת נכון הדבר.
רגע אישי אחד היה שם, כשדיברו על הפלות; ריאן הודה שהוא בדעת מיעוט בהתנגדותו להפלות ("למעט במקרה של אונס או גילוי עריות או סכנה לחיי האם"), וביידן זכה מן ההפקר כשסירב לכפות את אמונתו האישית על אחרים. שניהם יודעים שהדבר תלוי, יותר מכל, במאזן השופטים בבית המשפט העליון, אך לעולם לא יודו שיפעלו לבחור שופטים לפי דעתם בנושא הרגיש הזה.
הפאנץ' של ריאן
ההתרפסות מול סין ומעמדה לא עלו כנושא לדיון, כמו גם נישואים חד מיניים, שני נושאים שתמיד טובים לויכוח ולעקיצות, והיעדרם בעימות הוא נקודה שלילית למנחה. ריאן טוען שאובמה מזדהה עם מדיניות הילד האחד בסין שהובילה לתוצאות דמוגרפיות קשות והפלות כפויות, וביידן לא ניסה לסתור אותו. מוזר.
אם רומני לא ייבחר, פול ריאן עשוי בהחלט להיות שוב מועמד בעוד כמה שנים, אם לסגן ואם לנשיא; בלוריתו תלבין ותתקרב אל הטייפ-קאסט הפוליטי האמריקאי, ואנחנו נוכל לחזור אל הארכיון - ואל הרגע היחיד שבו פרץ הקהל בצחוק רם, כשהזכיר לביידן בציניות שגם לו "לא תמיד יוצאות המילים כמו שהתכוון אליהן". פאנץ' חזק שחייב היה לצאת מתישהוא. ביידן צחק (אלא מה?) אף שבליבו הוא שונא את דימוי הפה הגדול שדבק בו לאורך שנים.
נתראה בשבוע הבא, ביום שלישי, היום שבו אובמה חייב לרחף כפרפר ולעקוץ כדבורה, להפיל את רומני בעובדות - ולהראות לבוחר את הלבן, לא האדום, שבעיניים... אם ברצונו להישאר מחוץ לאותה רשימה שנואה של "נשיאים של קדנציה אחת". יהיה אקשן.