ביום זה אנו מכבדים את טקס הזיכרון לזכר עולי אתיופיה אשר נספו בסודן בדרכם לארץ ישראל. עת לזכור ולהוקיר את אותם אלפים, כ-4,500 במספר, מתוך 20 אלף בני הקהילה שהחלו את המסע לציון, שמצאו את מותם בדרכים שונות. מחלות, רעב, צמא, מעשי אונס, התעללות ורצח בידי כנופיות שודדים היו דבר שבשגרה בעת המסע לארץ ישראל.
זכור לי במיוחד מקרה שבו חיפשנו בורות מים במשך ימים, על מנת להרוות את צימאוננו. הייתי ילד בן 12, אח בכור לחמישה אחים קטנים. לאחר מספר ימים ללא מים, הגעתי למצב התייבשות קיצוני, והייתי על סף מוות. אבי, שהיה חסר אונים, לא ידע מה לעשות והחל לירוק לתוך גרוני, על מנת להכניס לי קצת נוזל לגוף. לבסוף מצאנו בור מים, ושם שהיתי עד להחלמתי.
גדלנו וחונכנו באתיופיה על ערכי היהדות והציונות ולכן היה לנו טבעי לחלוטין לשאוף לעלות ארצה בכל מחיר על אף הידיעה בסכנות האורבות בדרך. האמונה להגשים את חלום העלייה גברה על כל ניתוחי המציאות ההגיוניים אשר עמדו לנגד ענינו ערב יציאתנו למסע הארוך והמפרך לציון.
נאלצנו לשלם מחיר יקר במות קרובינו כי השלטון באותה תקופה היה שלטון דיקטטורי אכזרי אשר אסר על עלייה, וכל מי שנתפס בעוון זה, הוגדר כבוגד. על אף מציאות זו, קיבלו אבותינו החלטה קשה לצעוד במשך שבועות לכיוון סודן כי השמועה הייתה שמשם ניתן לעלות ארצה. האמונה הגדולה והרצון העז לשוב לציון סינוורו את המציאות! אחרת איך ניתן לנמק את נטילת הסיכונים?
בזכות האמונה העמוקה והאומץ הרב של אבותינו הצלחנו להגיע ארצה.
חלום העלייה אכן מומש, אך חלום ההשתלבות טרם הושג
הקהילה האתיופית נמצאת במשבר כמעט בכל תחומי החיים ו"מככבת" בצדדים השליליים. לא לזה פיללו אבותינו אשר הביאונו לארץ המובטחת. לא עברנו את כל הייסורים בדרך לארץ בכדי להיות בשוליים של החברה הישראלית.
אנו כאן כדי להשתלב ולהוביל, זוהי משימתנו! כולי תקווה ותפילה כי דור הצעירים ייקח אחריות אישית, משפחתית וקהילתית, כל אחד כפי יכולתו, בכדי לעשות את המיטב על מנת שהקהילה תשתלב ותוביל בכל תחומי החיים. החינוך, האמונה העצמית, הנחישות, ההתמדה, וההשכלה הינם המפתחות להשתלבות והתפתחות הקהילה האתיופית בחברה הישראלית המודרנית.
זהו חלום אבותינו, ולשם כך הגענו לארץ ישראל!
יהי זכר הנספים ברוך.