אין תשובה פשוטה לסכנות הנשקפות מחצי האי סיני. מליציות של בדואים חמושים, רכובים על טנדרים עם מקלעים, שולטות בפועל ברוב חלקי המדבר. חלקו ספוגות השקפת עולם קנאית - תופעה חדשה לגמרי בקרב כחצי מיליון הבדואים שם.
החמאס, חרף כל הכחשותיו, פרס בסיני תשתית ענפה, הכוללת לא רק פעילי טרור ומתאמי הברחות, אלא גם סדנאות לייצור טילים. כך גם הג'יהאד האסלאמי וארגונים אחרים מעזה. אך יש בקרב הבדואים מוכנות לפעול במישרין נגד ישראל, גם בלא להמתין למימון או הדרכה מהפלסטינים. אחת התנועות הפוליטיות החדשות שצצו במרחב אל-עריש, "מהפכני סיני" למשל, ממש מקדישה עצמה להטפה למאבק מזוין ללא דיחוי.
צריך לזכור: נפח ההברחות בסיני מגיע לכחצי מיליארד דולר בשנה! זו פרנסתם של הבדואים. אין שום סיכוי שממלת מצרים - כל ממשלה שתקום שם - תוכל להציע לבדואים חלופה כלכלית אמיתית לרווחים הללו. כל ההכרזות על חידוש תכניות הפיתוח הישנות - ערכן כקליפת שום. אין לקהיר משבים מספקים להקצות לסיני.
חצי האי סיני, ובעיקר חלקיו הצפוניים, הפכו למעשה לחלק חשוב במערכת הכלכלית של רצועת עזה. אפשר לומר, כפי שגורס הסופר הבדואי אשרף ענאני, כי ההתנתקות של אריאל שרון מעזה ב-2005 גרמה, כלשונו, ל"כדור האש" להתגלגל מן הרצועה לסיני. כלכלת הבדואים נקשרה, בגין ההברחות, לכלכלת הרצועה, ובמקביל מקרינה עזה את הדוקטרינה הפוליטית שלה אל תוך סיני. התוצאה היא שסיני ברובו מחובר כבר לזירה הפלסטינית יותר מאשר למצרים שמעבר לתעלה.
השלטונות המצריים חסרי אונים ולא זו בלבד: אין להם מוטיבציה רצינית להתנגש עם הבדואים. הכוחות שמחזיקים המצרים בסיני אינם מעזים בכלל לפעול נגד מעוזים בדואיים כמו אלה שבוואדי עמרו או בג'בל הילאל. "מבצע נשר" נגד הטרור, שלמענו הסכימה ישראל להכנסת תוספת גדודים מצריים למזרח סיני, נסתיים בעצם בלא כלום (ובמפח נפש לתקוות שתלו בו בישראל). ומעבר לזה: המשטרה בסיני התמוטטה לחלוטין וכך גם חלק נכבד משירותי המודיעין שאמורים היו לפקח על הבדואים.
החשש: פת"חלנד חדש בחצי האי סיני
הדרך היחידה הפתוחה כעת בפני ישראל היא להניע את ארצות הברית והאירופים להבהיר לצבא המצרי - וגם ל"אחים המוסלמים", שהסיוע הכלכלי הנחוץ כל כך לקהיר, לא יימשך אם זו תתיר לסיני להפוך בהדרגה למין פת"חלנד חדש - אזור חיכוך אלים המתלקח בתדירות. עלול להיווצר מצב שבו חוזה השלום בין מצרים לישראל נשמר, לכאורה, אך בפועל הבדואים - עם או בלי הפלסטינים, הופכים את קו הגבול הארוך לחזית נוסח מה שקרה בדרום לבנון ולפני שנים גם בעמק הירדן.
במרחב אילת, למשל, דרושה פריסה של כוח מצרי שישגיח על אזורים שיכולים לשמש לשיגור טילים. ישראל, נזכור, כבר נתנה בשעתה הסכמה - לראשונה מאז נחתם חוזה השלום - להכנסת 20 טנקים מצריים לאזור הגבול. מצרים נמנעה לבסוף מלשלוח את הטנקים.
נוסף לשיטור יעיל יותר בנקודות הרגישות של הגבול - אולי גם במסוקים ומטוסי סיור קלים, צריכים השלטונות המצריים להידרש להטיל פיקוח רציני על המעברים בתעלת סואץ, שדרכם עוברות הברחות הנשק. כדי להדגים עד כמה פרוצים מבואות חצי האי מצד מצרים, די אם אציין שסיני מלא כיום כלי-רכב המכונים בעגה המקומית "פלמה" - מכוניות שהוברחו מלוב בלא לוחיות רישוי. המצרים פשוט איבדו שליטה על התנועות לחצי האי.
לחץ בינלאומי עשוי, אולי (?), לדחוף אותם לסתום את החורים על תעלת סואץ - מהלך שניתן לביצוע בקלות יחסית ובמחיר נמוך. הגדר שישראל בונה תעצור מסתננים ופליטים, אבל אין בכוחה למנוע טרור או טילים. שיפור במצב ייתכן רק באמצעות פעולה מצרית כתוצאה מלחץ מערבי. ומוטב בטרם ייבחר נשיא חדש ותקום ממשלה חדשה בקהיר.
בינואר 2012 פרסם אהוד יערי מחקר על סיני במכון Washington Institue תחת הכותרת - Sinai: A New Front וניתן לקרוא אותו בלחיצה כאן