היום נגמר הקוטג' האחרון במקרר, זה שקניתי עוד לפני פרוץ המרד, כשעוד היה מותר. בדיון המשפחתי בנושא בשולחן השבת, סביב השאלה האם לקנות עוד קוטג' או לא, הגענו לכמה מסקנות:
1. מאבק הקוטג' הוא שילוב של שיטה חרדית עתיקה, עם טכנולוגיה חדשנית, בעיתוי הכי נכון שיש: יצחק אלרוב, מצביא מהפכת הקוטג', היה עד לשבוע שעבר חזן ופייטן בני-ברקי. כשהוא קרא לראשונה "חרם!", זה אולי היה נשמע נדוש: עוד חרדי קורא לעוד חרם. אבל הפעם זה היה חרם נכון וטרנדי (רק תדמיינו שהחרם היה קשור, נאמר, לשמירת שבת. איזה עליהום היוזמים היו חוטפים).
אבל תוך שניות אלרוב כבר לא היה הסיפור: עשרות אלפים הצביעו בעכבר. כי כאן, לעזרתו של הכלי הישן-נושן ושמו חרם, מגיעה הטכנולוגיה: את הפשקוויל שלו אלרוב לא תלה על קיר, אלא על הקיר בפייסבוק. ולא סתם, אלא בטיימינג הכי הכי: כשכולם מסביב מפילים ככה משטרים, אז גם אצלנו מחכים כבר למהפכת הפייסבוק שלנו. אחרי תוניסיה, לוב, מצרים וסוריה, גם לנו מתחשקת כיכר א-תחריר.
2. אז זהו, שהקוטג' הוא לא מובארק: מפובליציסטים ועד טוקבקיסטים, היה מי שיצא השבוע מפרופורציה ובאמת טען שמדובר במהפכה שלטונית בישראל. אז זהו, שלא.
זה מאבק צרכני חשוב, ויש לו השלכות כלכליות נרחבות, אבל היציאה מפרופורציה דווקא פוגעת בו. כי כבר יש פה דמוקרטיה, ברוך השם. יש בחירות, וחופש ביטוי, ולא יורים פה במי שמארגן הפגנה. ההשוואות למשטרים השכנים הן מוגזמות ועושות לנו עוול. יש גבול גם לחיבה לקיטורים על עצמנו.
3. משלב מסוים, שבו המחאה מתגלגלת, העובדות כבר ממש לא משנות: סבר פלוצקר הסביר היטב כבר בתחילת השבוע ב"ידיעות אחרונות" שמחיר הקוטג' לא עלה השנה אלא בשנה שעברה, ושאת הפיקוח על המחירים לא הסירה הממשלה הזאת אלא הקודמת.
אבל כשסיפור כזה כבר תופס תאוצה, למי בכלל אכפת מהעובדות? כולנו זוכרים את הימים שבהם קוטג' עלה ארבע שקלים וקצת, ולכולנו נמאס לשלם עליו היום כמעט פי שניים, וזהו. הרבה מאוד יצחק אלרובים ניסו להרים מאבקים כאלה באינספור זירות חשובות (מחירי הדלק, שביתת הרופאים, מחירי הדיור), והרבה מאוד חוקרים ופרסומאים עוד ישברו על הראש כדי להבין למה דווקא העצומה הזו זכתה לכזו הצלחה.
4. מאבק הקוטג' - תחילתה של מחאה מופלאה? והכי מעניין אותי לדעת, מה נאמר עוד שנה בשולחן השבת המשפחתי, כשמישהו יזכיר את מאבק הקוטג'. כי הימים הקרובים הם קריטיים.
מארגני החרם, שאולי לא הכי מפוקסים על עצמם, קוראים פתאום להחרים גם את הגבינה הלבנה ומאבדים את המסר החד משמעי. במקביל, רשתות השיווק יוזמות דילים שבאמת קשה לסרב להם.
ומאחורי הקלעים, החברות הגדולות והמוחרמות ודאי מטכסות עצה, ואני מניחה שאינספור יועצי תקשורת גם מתנפלים עכשיו על המוחים האותנטיים ומייעצים איך להמשיך מכאן. אז איך ניזכר בכל זה בעוד שנה? האם נהמהם "אוי, איזה קוריוז חולף זה היה" או שמא "וואו, זה החל גל של מחאה ציבורית אמיתית שהזיזה דברים"?
5. ודף חדש, בלי שום קריאה לחרם: בינתיים, גם כתבי חדשות 2 פותחים כאן דפים, ואני ביניהם. כולכם מוזמנים להצטרף לעמוד שלי.