מלחמת לבנון השנייה ראשיתה בתקרית גבול חמורה. על פי תוצאותיה והמשכה, היתה התגלגלות מתוך התקרית הזאת לאיזושהי מערכה שלא כל כך הוגדרה כמלחמה - זאת אחת הבעיות.
אני חושב שהיסודות והצורך במין מהלך צבאי כזה, שההגדרה שלו כאמור בעייתית בעיני, היתה הכרחית בתקופה הזאת. חיזבאללה באותה תקופה למי ששכח, ישב ממש על הגדר. מי שנסע על כביש הצפון הישן - ראה את אנשי חיזבאללה מעליו. הארגון פשוט הכתיב את מהלך העניינים לאורך גבול הצפון, ברצותו יוזם תקרית ברצותו לא, חוטף חיילים בהר דב ועכשיו בקו הגבול 105. זה היה משהו שהיה צריך להפסיק אותו, ולכן במובן הזה נכון היה לבצע מהלך צבאי נרחב וגדול.
מכאן מתחילות התהיות האם נכון היה להמשיך את זה כפי שהמשיכו. בגדול המלחמה הזו בסופו של דבר היתה החמצה. היתה הזדמנות ממשית להכות את חיזבאללה הרבה יותר חזק ממה שהכנו אותו, והוא חטף מכה לא קלה. ראש הממשלה אהוד אולמרט דווקא סיפק לישראל ולצה"ל הרבה זמן לבצע את המשימה, אבל הזמן הזה לא נוצל כראוי בשדה הקרב.
היססו ממהלך קרקעי גדול
זה היה צבא קצת מבולבל, קצת לא יודע לא מכויל על התכניות. בשטח הרחוק חיל האוויר עשה פעולה יוצאת דופן באיכותה כבר ביום הראשון או השני של המערכה. אך דווקא קרוב לקו הגבול היתה התברברות נוראית, היססו ממהלך קרקעי גדול - זה מה שהיה צריך לעשות.
היססו בקטע של גיוס מילואים ולכן כל המערכה הזאת היתה די מגומגמת במובן הצבאי. אני לא מקבל את המחסור שהיה בימ"חים וכל הטענות היללניות האלה. לחיזבאללה לא היו יותר אמצעי לחימה, בוודאי לא היו לו יותר ימי אימונים. פשוט זאת היתה מערכה שלא נוהלה ברמה הקרובה, דווקא בשטח ליד הגבול. שם היה סוג של כישלון כואב, נגבה מחיר כבד של חיי לוחמים ובעיקר החמצה גדולה.
מה למדנו? אני חושב הצבא למד. אז בתכניותיו הוא לא היה מספיק רלוונטי למערכה הזאת. אני חושב שהיום הוא הרבה יותר רלוונטי והרבה יותר מכויל על עצמו, על תכניותיו ועל המודיעין שלו, שהוא הרבה יותר טוב משהוא היה קודם. חיזבאללה מורתע למרות כל התקלות והכישלונות שדיברנו עליהם, ונסראללה עדיין לא יוצא מהבונקר.
חיילים נועדו להגן על אזרחים
הידיעה על מארב ושני חיילים שכנראה נחטפו תפסה אותי כשהייתי בדרום והתעסקנו עוד עם חטיפתו של גלעד שליט. זאת לא היתה מן מלחמה גדולה, זאת היתה התכתשות. יורים פה ושם ואזרחים בורחים באביבים, ירדו של קטיושות כמו גשם.
זה לא היה מצדה. זה היה סדרה של התכתשויות, לצערי לא מתואמות ולא מוכוונות מטרה. כואב הלב על לוחמי הצנחנים שנהרגו ליד בית הקברות של כפר גלעדי והאזרחים שנהרגו במוסך של הרכבת. המדהים היה במלחמה הזאת, שכאשר נפגעו חיילים זה טלטל את החברה ישראלית יותר מאשר אזרחים שנפגעו. עובדי הרכבת שנפגעו, זה עבר לנו בציבוריות ליד האוזן. נדמה לי שהתבלבלנו. חיילים נועדו להילחם ולהגן על אזרחים, אין מה לעשות, זאת המציאות שאנחנו חיים בה.
חלק מההתנהלות התקשורתית והתיקונים שלה התבטאו גם בעופרת יצוקה. גם אנחנו עשינו חשבון נפש, גם הצבא למד לעבוד איתנו נכון יותר, במובן זה שהוא לא היה פתוח מידי, וזה נכון שחלק מהדברים יהיו סגורים. תעשו מלחמה טובה תהיה תקשורת טובה, תעשו מלחמה רעה, לא יעזור, אז גם התקשורת לא תהיה מי יודע מה.
צריך להבין כל המלחמות מכאן ואילך תמיד יהיו תחת עיני מצלמות, אין מה לעשות. בין עם בעזה, לבנון או משטח ישראל, אין מה להיאבק בזה, צריך לדעת לנצל את זה ולדעת כיצד לחיות עם זה. נדמה לי שעופרת יצוקה היתה מקרה שבו הצבא חי נכון יותר עם התקשורת והתקשורת קיבלה פחות או יותר את מה שהיא רצתה, למרות שתמיד רוצים יותר.