אהובה שלי,
אולי את לא יודעת, אבל אותו יום ארור, 6 בדצמבר 2010 בשעה 06:00 בבוקר, מחדרך בבית החולים רמב"ם בו שהית בבידוד סטרילי, סימסתי לחברים כי "על אהובה עבר לילה שקט יחסית. זאת, למרות שהיא עדיין מונשמת, נשימתה קשה והדופק מואץ". עוד סימסתי להם: "אנחנו זקוקים נואשות לעוד 5 ימים כאלה כדי שאהובה תצא ממצב של סכנה - תחזיקו אצבעות", ביקשתי.
3 שעות מאוחר יותר, חרב עולמי ובעיניים דומעות ולב קרוע שלחתי לכולם מסרון: "הפסדנו במלחמה - אהובתנו לא תשוב אלינו יותר".
אולי אפילו לא הרגשת, אבל במשך 4 ימים נלחמת כלביאה ולא הרמת ידיים. הייתי ליד מיטתך, כל רגע, כל דקה, מלווה אותך בכאבך ובמלחמתך לחיים. כשנדם ליבך, לא האמנתי כי את, "אשת הברזל", נוצחת. לא ידעתי את נפשי לאן אני בא.
הם יטילו דופי בי ובמעשיי - רק לא בהם עצמם
באותם רגעים הרגשתי כי הדם נשאב מגופי, אך מוחי שידר כי עדיין נותרו לי שתי ברירות. האחת - לאבד את השפיות והשנייה - להמשיך ולחיות . באותם רגעים, עוד לא תיארתי לעצמי את מה שאני עומד לעבור ולהתמודד.
בשיחות הנפש הרבות שהיו לנו, הפצרת בי להמשיך ולחיות למרות הפצע הפתוח.
מדוע? שאלתיך, מדוע עליי להמשיך ולסבול, האם לא שתיתי די מכוס המרורים? אכן שתית די והותר, השיבות. אך לצערי נכונו לך עוד משימות, אמרת. עתה, יקומו כל הגיבורים של אחרי הקרב, כל אותם "יודעי דבר" שבאותות ובמופתים ינסו להשיל מעליהם את האחריות למחדל ולהטילו על אחרים. בזה הם טובים, אמרת. הם יטילו דופי בי ובמעשיי, גם בך, גם בקציני המשטרה, גם בשוטריה ובמפקדיה, בכולם, רק לא בהם עצמם.
אבל האמת מזדקרת לעיני כל בר דעת - השבתי, לא יעלה על הדעת כי ינסו להדביק לך או למי מחבריך השוטרים תווית כה מוטעית.
לא יכולתי לעצור בעד רגשותיי ותבעתי להרחיק את ישי מהכנס
זו בדיוק הנקודה, השבת - הם כן ינסו ועוד איך ינסו. הם, החכמים שלאחר מעשה, בדרכם לחלץ את עורם מאחריותם למחדל של שנים, לא יבחלו בהכפשה ובהטלת כתם על אחרים. לכן אני זקוקה לך, כי אני סומכת עליך שתדע להראות לכולם כיצד יש לבחון את האירועים בשכל ישר ותבהיר לכולם שאת האומץ והתעוזה לפעול כפי שפעלנו חבריי ואני, ספגנו משך שנים ממפקדיי במשטרה, ממורשת הקרב וסולם הערכים עליו חונכנו במשטרת ישראל. על פי נורמות אלה פעלתי אני וכל אנשי המשטרה שעסקו בשריפת הכרמל. הא ותו לא וכל הפוסל במומו הוא פוסל ומתוך מניעים פסולים הוא פוסל. כך אמרת ואף הדגשת.
לכן תביני יקירתי כי בעצרת הזיכרון, כאשר ראיתי את שר הפנים מר אלי ישי, אשר ניצב בראש פירמידת האחראים לאסון ואשר לגביו קבע המבקר בוודאות כי "האשם רובץ לפתחו" מגיע ומתחבק עם שועי המדינה, מלהג בלשונו, תופס את מקומו בין המכובדים וממרום מושבו "משקיף" על משפחות השכול, נזכרתי בספרו של בשביס זינגר "העבד" המתאר את צביעותם של יהודים המקפידים במצוות שבין אדם למקום, אך חוטאים במצוות שבין אדם לחברו.
לכן, לא יכולתי לעצור בעד רגשותיי מלפרוץ ותבעתי להרחיקו מהכנס.
פרידה עם הבטחה - אבוא איתם חשבון
מכאן תביני יקירתי כי קיבלתי את דעתך ובמלחמה שאנהל, כמו במלחמה. לא ארפה וגם לא אאבד את השפיות.
והיה ותשאלי אהובתי האם לא נפל דבר בישראל כתוצאה מהשריפה וכיצד מתמודדת המדינה עם כישלונותיה. אשיבך בבושת פנים כי התמודדות המדינה כמוה כשירתה של חווה אלברשטיין - "מילים מילים".
כן כן, במלל יקירתי. תילי תילים של מילים, פרשנויות, הבטחות סרק ותקוות שווא. אך בפועל, שנה חלפה ומעט מאוד נעשה אם בכלל. רוצה לומר, דבר לא השתנה. אך הם, האחראים האמיתיים לפרוץ המחדל, ממשיכים לצקצק בלשונם, מבלי שנטלו על עצמם כל אחריות.
הוא שנאמר - עולם כמנהגו נוהג.
זהו ממי שלי,
כבר דמעות מציפות את עיניי, אך שוב אבטיח לך כי אבוא חשבון עם כל אחד מאותם אלה אשר פגעו בך ולא אתן להם לחמוק מחובתם ואחריותם.
את הרי יודעת שאני מקיים הבטחות.
אם תרצי, אין זו אגדה.
אוהב אותך עד כלות הנשימה,
דני