עורך בכיר בתקשורת הישראלית נוהג בפגישותיו עם אנשי מערכת, להפציר בהם לקרוא טוקבקים. לשיטתו, יש בים ההתלהמות המקוונת גם זרמים נבונים, ששולטים בחומר הכתבה, לעיתים, לא פחות טוב מהעיתונאי שחתום עליה, ולעיתים אפילו יותר. מהטוקבקים יכולים לצמוח סיפורים חדשים וזוויות מאתגרות ואפילו מידע פנימי שהכתב לא היה חושב עליו - הטוקבק ככלי עבודה בעידן הקיברנטי.
ועדיין, זירת הטוקבקים הישראלית היא פעמים רבות מרחץ דמים וולגרי. בליל של קללות והשמצות שהמונח "לשון הרע" קטן עליהם בכמה מספרים. אפשר להניח שרוב האנשים (לא כולל "אחד שיודע", "אחת שהייתה שם" ו"קובי, חיפה, קוף ירוק") היו מעדיפים אינטרנט נקי יותר. עם תגובות אינטליגנטיות ושיח תרבותי ומהוגן. אלא שכאוס, הוא חלק מה"חבילה" של הרשת. האנונימיות היא פעמים רבות שם המשחק. זה לא אומר שאי אפשר או שלא צריך להגביל את חופש הביזוי והטלת הרפש.
יש הרבה דרכים לעשות זאת, כמו לדרוש זיהוי של המגיבים למשל, וצריך לשקול בזהירות היכן מותחים את הקו בין זכות הדיבור, לזכות לשם טוב. אלא שהצעת התיקון לחוק לשון הרע של ח"כ זבולון אורלב, שעברה אתמול בקריאה ראשונה, היא לא ממש הדרך היעילה.
החוק - עלול ליצור עומס מיותר על בתי המשפט
על פי התיקון, אם בית משפט יגיע למסקנה שיש בפרסום כלשהו - בטוקבקים, פורומים, בלוגים או פוסטים, חשד ללשון הרע, יוכלו השופטים להורות לספקיות אינטרנט לחשוף בפני מתלונן את פרטיו של המנוי החשוד כך שאפשר יהיה לתבוע אותו.
מה שהתיקון לא לוקח בחשבון, הוא את הקלות הרבה שבה יכול כל גולש לעקוף את המכשלה. ספקיות האינטרנט יכולות "רק" למסור כתובת IP שממנה נשלח טוקבק או פורסם בלוג, אבל זה לא בהכרח יוביל למי שהקליד אותם. כתובת IP יכולה להיות בבית קפה השכונתי או אצל השכנים שגולשים ברשת אלחוטית לא מאובטחת וזה בלי להידרש לשרתים בחו"ל או כתובות פרוקסי שמאפשרות אנונימיות גם בתוך הבית.
החוק של אורלב הוא מכה קלה בכנף של הטוקבקיסטים. הוא לא באמת יעיל או ישים. לעומת זאת, הוא נותן עוד כוח לבעלי אמצעים להרתיע את ה"אזרח הקטן" והוא עלול ליצור עומס מיותר על בתי המשפט, שיוצפו בבקשות לחשיפת משתמשים, שבמקרים של גולשים מעט מתוחכמים - יסתיימו בלא כלום.