אבו מאזן דיבר בנאומו אמש על הארץ הקדושה לנוצרים ולמוסלמים. הכחשת הקשר של העם היהודי לארצו בקונטקסט המדיני הזה - חמורה מהכחשת השואה.
אינני מדבר על כך שישראל חופרת במקומות הקדושים "כדי לפגוע בהם", בשביל זה אנחנו לא צריכים את אבו מאזן - לזה יש לנו את השייח ראאד סלאח. כשהוא מדבר על כל האסירים, פוליטיים ואסירי חירות - מה עם מרצחי חמאס שנשבעים לחזור ולטבוח?
ולגבי נתניהו: כשבן גוריון אמר "או"ם שמום", הוא אמר את זה בשקט, בקריצה, בבית. הוא לא צרח את זה באו"ם עצמו. נאום נתניהו היה קצת גלותי - הוא תיאר את ישראל כאומללה וחלשלושה, שכל קיומה מותנה בשליטה בגדה המערבית.
מה יאמרו שונאי ישראל? אם קיומכם מותנה בשליטה בשכנים - בואו נדון בעצם קיומכם. הרבי מליובאוויטש היה צריך להגיד לו "חכמת המסכן בזויה". האמת היא, היה מו"מ ישיר בספטמבר שעבר, גם באמצאות הנשיא פרס. הוא הצליח למצוא נוסחאות גישור שאבו מאזן היה קשוב להן ונתניהו חמק.
אסכם ואומר שאבו מאזן טעה בגדול כשהכחיש את הקשר בין העם היהודי לארצו, נתניהו טעה בקטן כשלא שלח את שמעון פרס במקומו.