היום זה יקרה.
אחרי יותר משנה וחצי נוכל לראות איך הגענו למצב הזה. נראה מי פישל. מי טעה. בגלל מי דמם של 44 אנשים ואתה ביניהם נשפך לחינם. סוף סוף נוכל להפנות אצבע מאשימה ולהעניש את מי שבגללו אבדו חייך, ויחד איתם גם חיינו. רצית לעזור, רצית להציל חיים, ושילמת על כך במחיר חייך שלך. הכל בגלל רצף שגוי של "ליקויים". אנשים יפוטרו. חבריך המתנדבים לא יסוכנו עוד - כי עכשיו אנחנו חכמים. עכשיו נתקן את מה שבמשך שנים היווה סכנת חיים. בשבילך, ורק בשבילך, נמצא את מי שגרם למותך, נדאג שישלם את המחיר. לא נהרגת לשווא.
היום זה יקרה.
מדינה שלמה תגעש ותסער לנוכח הפרסומים. אף אחד לא יציין שהיום אתה מסיים את לימודיך בבית הספר. אף אחד לא יציין שכמו כל תלמיד חיכית ליום סיום כיתה י"ב בציפייה, וכן בעצבות על תקופה שעברה. זמנים שלא יחזרו. ועכשיו אנחנו פה, כל חבריך מהכיתה, מהשכבה, מסיימים כיתה י"ב. הופכים לאנשים בוגרים, עצמאיים ואחראים על עצמינו. ואתה לא כאן.
דמעות מציפות את העיניים כשהזיכרונות מציפים את הראש. אני כל כך מתגעגע אליך. כל כך רציתי שתהיה פה היום. וכעת, מדינה שלמה תתעסק עם דוח, שאין בו כלום שקשור אליך! סערת האשמות חסרת כל רגש. ומי כבר יעצור לשניה את רצף יומו ויזכר בך? מי יחשוב עליך ועל מי שהיית? כולם יהיו עסוקים בדוח ובתחושה שהמדינה שלנו לא מתפקדת.
כל אחד יקרא את הדוח, יהרהר לנפשו על כך שהמצב לא בסדר. כל אחד יוציא זאת החוצה בדרך כלשהי - מאין ניקוי של המצפון, ויחזור לביתו. ומה אנחנו נעשה- כשבבתינו יש חלל ריק? אבל זה בסדר, כי עכשיו יש דוח. עכשיו הכל יתוקן ונוכל לחזור לשגרת חיים שמחה עד הבעיה הבאה. ואני שואל- מה שווים חיו של אדם - דוח?! זה הניחום על מותך?
אני לא מצליח להבין איך דוח יכול לדלות איזושהי אופטימיות ממה שקרה לך. אין כאן אכפתיות. אם הייתה אכפתיות - זה לא היה קורה מלכתחילה. תיקון של דברים מראה על כך שהם היו הרוסים קודם לכן, ולא נעים לומר שאם לא היה קורה אסון אולי ולא היו מתקנים אותם. לא אשתוק ולא ארגע עד שייענש האשם.
אני אומר זאת וחושב לעצמי - הרי לא קיים עונש חמור מספיק למי ששפך דמו של ילד. לא משנה כמה נפעל ונעשה שינוי, שום עונש לא יחזיר אותך אלינו. אתה הלכת ולא תחזור, ואנחנו לא מצליחים לעכל. זמנים יעברו ותקופות ישתנו, ואתה לנצח תישאר. אני לא אשכח אותך לעולם.