לאחרונה גילינו שוב, כי בקרב על חיי המדינה, שמים בשורה הראשונה את מי שנותר מאמין, או את מי שלא השכיל עדיין להשתמש בדמוקרטיה לטובתו האישית.
בשם החירות לדת (מסולפת), לאומנות (מתועשת) ולמצפון (סלקטיבי) הפכו את צבא העם לקלישאה שחוקה ומגוחכת ואת הדמוקרטיה לכלי משחק שחוטא לעקרונותיו.
בתקופה בה אוכלוסיית המדינה רק הולכת וגדלה והטכנולוגיה הממגנת רק הולכת ומשתפרת- עדיין אין קיצור של השירות הסדיר ואין מניעה מלגייס שירות המילואים לתעסוקות מבצעיות, כאשר הסיבה העיקרית לכך היא, בין השאר, שהאוכלוסייה היהודית הפורייה ביותר מקבלת פטור עיוור וגדל וסבסוד עצום - וזאת ללא פיקוח אמיתי ועל חשבון זמנם ולעיתים חייהם של כל האחרים.
רק חכה לפטור
אף בן גוריון, זמן לא רב לאחר שיזם את הפטור לבני הישיבות, הכה על חטא וביקש לבחון את עניין הפטור מחדש, תוך חששו מאלימות גוברת של אוכלוסיות חרדיות.
והנה, כמעט חמישה עשורים לאחר מכן, הבריונות והאלימות עדיין קיימת והמכסה המצומצמת הפכה לאינסופית.
כל מניין מאולתר מוכר כישיבה וממומן בהתאם, כל דרדק הופך ל"אברך" ו"עילוי בתורה" ,וכל "חוזר בתשובה" אינסטנט, נרשם לישיבה ומקבל פטור וקצבה, רק חכה עם זה עד גיל 22, ואז הפטור הוא לחיים, לא מילואים ולא נעליים.
עד מתי?
ומול אטימות ממסדית וכוחניות של קבוצות מיעוט תחת ניצול ציני של ה"כלים" החילוניים, הדבר היחידי שנותר לתהות- הוא עד מתי?
עד מתי המשחקים הפוליטיים על חשבון האזרחיים יצליחו? עד מתי תמשיך אוכלוסיה הולכת ומתרבה לקבל פטור גורף מנשיאה בנטל הלאומי?עד מתי חמור המשא יסכים לשאת?
ואין לי אלא לייחל ולומר לבניי ולאישי- חייל המילואים, כי על חמור המשא הזה לשבות. לומר כבר מעתה כי די לו. כל עוד לא יחלקו עימו במשא, לא ירדו מעל גבו, אל לו להמשיך. כי אחרת, יבוא היום, והוא וכל אשר על גבו- יקרסו. ושום כיסאות עור במשכן הכנסת, לא יעזרו למנוע זאת.