"עשו" של מאיר שלו הוא הספר התשיעי שיוצא בסדרת "עם הספר - פרוזה ישראלית" כחלק מחגיגות ה-70 לידיעות אחרונות ובשיתוף עם בנק הפועלים.
"עשו" מספר את תולדותיה של משפחת אופים משנות העשרים ועד שנות השבעים של המאה שעברה. נעה בין הגליל, ירושלים והשפלה. היחסים העדינים והסבוכים בין בני המשפחה, בין הדורות השונים. הבריחה מעול המשפחתיות אך הכניעה המובסת בסופה.
סיפור על אהבה בשר ודם, על אהבה ללחם. אובדנים, טרגדיות, כאבי גוף ונפש. סכסוכים תנ"כיים בין אחים, אהבות נכזבות. והכל נתפר בכתיבתו המיוחדת של מאיר שלו, שמאפשרת להריח את הבצק התופח, לאהוב ולשנוא את הדמויות, לקחת ללב והתייפח כאילו בנו עצמנו פגעו. ולא לשכוח. אף פעם לא לשכוח.
20 ספרים בכריכה קשה ונקייה. מדי?
עשרים ספרים בסדרה. כולם בכריכה קשה, אפרורית, עם שני פסים בצבעוניות מאופקת וחתימת ידו של הסופר בפינה השמאלית-תחתונה. כריכות כמעט זהות לעשרים היצירות שבהוצאת "ידיעות ספרים" קוראים להן "המיטב של סופרי ארצנו מקום המדינה ועד ימינו".
בהתחלה זה עיצבן אותי. האחידות הזאת, הקשיחות הזאת. אבל כשהספרים התחילו להיערם בספריה שלי, זקופים ומכובדים בעיצוב המינימאלי שלהם, בולטים בחיוורונם בין כל הספרים הצבעוניים מסביב, רק אז הבנתי את הבחירה.
את רוב הספרים קראתי. חלקם נמצאים בספריה שלי - בהדפסות ישנות וכריכות מהוהות, עם סימני אוזניים וכתמי קפה ושורות אהובות במיוחד מודגשות בקו. זה לא שאני מזלזלת בספרים. נהפוך הוא. המורה לספרות שלי בתיכון הייתה גבריאלה רותם (עוד לפני שפרסמה את הרומן הראשון שלה - "מוצרט לא היה יהודי") והיא לימדה אותנו שספר קריאה הוא לא תנ"ך - צריך לחיות אותו, לנשום אותו, להיכנס לו לנשמה ולתת לו לעשות לך אותו דבר. היא לימדה אותי לאהוב ספרים על באמת.
ואני פוחדת שזה לא יקרה לי עם הספרים החדשים. כשרציתי לקרוא שוב את "עשו" חזרתי לעותק הישן שלי. פחדתי ללכלך את החדש. הוא התווסף לחבריו במדף העליון, מחכה ל-11 הנוספים. אני אשמור אותם לבת שלי, שתוכל לקרוא "על נקי" ולהתאהב בעצמה במיכאל של עמוס עוז, באורי של משה שמיר, באברם ואראלה של יהודית הנדל ובנורי של אלי עמיר.
הערות ותגובות ניתן לשלוח ל- sigalr@news2.co.il