הבוקר שוחחתי עם ידידה אישית צעירה שהיא רופאה מתמחה. כאשר היא התלבטה לפני מספר שנים מה ללמוד אחרי שירותה הצבאי, המלצתי לה ללמוד רפואה. "יש במקצוע הזה מרכיב גדול של תרומה אנושית", אמרתי לה. היא שמעה בקולי.
השיחה אתה הבוקר הייתה קשה לה ולי. "הלכה לי הציונות", היא אמרה לי. "אני מקריבה את עצמי, את משפחתי, את הילד שלי, לטובת המקצוע האהוב והקשה הזה", היא אמרה. "עשיתי בחודש שעבר 8 תורנויות, בתוכן שלושה סופי שבוע שבהן לא הייתי בבית, לא ראיתי את התינוק שלי, את בעלי".
"עכשיו אומרים לי שאני רודפת בצע, שאני מבזה את בית הדין. אומרים לי להוסיף שעות. אין על לוח השנה עוד שעות", היא אמרה. "למעשה, אומרים לי ללכת מכאן, לנסות את אוסטרליה".
למה רה"מ לא נכנס לעניין בכל כובד משקלו?
הצעירה הזאת היא מלח הארץ והיה לי קשה מאד לשמוע אותה מדברת כך מדם לבה. אבל הלב יוצא אליה ואל חבריה. הפרשה הזאת של הרופאים היא אבן דרך של שיא ההתחשבות מחד גיסא ושל שיא חוסר ההתחשבות מאידך גיסא: מזה, הרופאים המומחים הבכירים שמתגייסים לטובת המתמחים הצעירים ותומכים בהם, עד כדי ויתור על משרותיהם, הם שיא ההתחשבות.
לעומת זאת, אין מנוס מלהעריך שההתעלמות המוחלטת כמעט של שר הבריאות, ראש הממשלה נתניהו, מן המשבר החמור ביותר בתחום הרפואה ובריאות הציבור בישראל, היא שיא של חוסר התחשבות.
המערך החשוב הזה קורס, בית המשפט העליון אמר שניתן לפתוח את ההסכם עם הרופאים, וראש הממשלה לא נכנס לעניין בכל כובד משקלו. המונח רשלנות רפואית עלול ליפול גם על כתפיך, אדוני ראש הממשלה ושר הבריאות.