קרה לכם פעם שפתאום מצאתם משהו במקום בו הוא לא היה אמור להיות ואף אחד אחר חוץ מכם היה יכול לשים אותו שם ובכל זאת יכולתם להישבע שאין סיכוי שאתם אלה שהנחתם אותו שם?
בדרך כלל אני פותרת את העניין בנפשי הפזורה בזמן שאני מהרהרת בדבר מה (וכך יצאתי פעם מהבית עם השלט של הטלוויזיה במקום הסלולרי, גיליתי את הספר שחיפשתי בתנור ועד היום אין לי מושג לאן נעלם צרור המפתחות המקורי שלי).
אבל מה היה קורה אם הייתם מגלים שדקות שלמות נמחקו מחייכם? שאתם פשוט לא זוכרים מה קרה בהן, ואם הדקות היו הופכות לשעות ולימים? די מפחיד...
זה מה שקורה לכריסטין. כל בוקר היא מתעוררת בת 20 ומשהו, מגלה שהיא שוכבת במיטה זרה בבית שהיא לא מכירה ולצידה שוכב איש מבוגר (כמעט בן 50!), שעיר וכבד גוף שעונד טבעת נישואין על אצבעו. כשהיא מתגנבת לחדר האמבטיה להתארגן ולברוח מהמקום אליו היא חושבת שהגיעה כי שתתה יותר מדי בערב קודם, היא פוגשת במראה מולה אישה בת 47, עם קצת קמטים וקצת שיער שיבה ועור שמתחיל להיות רופס.
כל בוקר היא מתעוררת לאותו סיוט. כל בוקר היא מגלה כי 20 השנים האחרונות בחייה פשוט נמחקו וכל זיכרון ופריט מידע שהיא אוספת באותו יום נעלם כשהיא הולכת לישון. כל בוקר מחדש היא מגלה מי היא ובאיזה לופ נוראי היא חיה.
היא מתחילה לכתוב יומן. לתעד כל פריט מידע שהיא מגלה כדי לפתור את החידה שהיא מבינה שעוטפת אותה. איך הגיעה למצב הזה? מה מסתיר ממנה בעלה ולמה? איפה האנשים שמבצבצים לפתע בין קרעי זיכרונה.
לא האמנתי שאפשר לייצר ספר מתח מכזו התחלה. כי מה כבר תוכל לגלות אישה מסכנה שלא יכולה לסמוך על אף אחד? ובכל זאת ווטסון מצליח לרקום פה עלילה אפלולית, מטרידה, מכמירת לב ומותחת.
מה שאהבתי זה שכמו בכל ספר מתח כבר בעמודים הראשונים הייתי בטוחה שפתרתי את התעלומה. אבל בספר הזה הצליח הסופר להתל ולתעתע גם בקוראים. באופן מופלא הוא מצליח לגרום גם לנו לאבד את הביטחון העצמי ואת היכולת לבטוח בשאר הדמויות.
ספר מצוין לקיץ הזה. אם אתם נוסעים לחו"ל, אם אתם מוחים במאהלים ברחבי הארץ וגם אם אתם סתם רבוצים במזגן מול הטלוויזיה ולגמרי מזדהים עם המחאה.
הערות ותגובות ניתן לשלוח ל - sigalr@news.co.il