חמישה שבועות לא קראתי. לא פתחתי ספר, לא דפדפתי, לא התעניינתי בכתוב על גב ספר. כלום. עד כמה שאני זוכרת זו התקופה הכי ארוכה בחיי בה לא ברחתי/התנחמתי/נרגעתי עם ספרים. כשאחותי אמרה לי (בעקבות הערה צינית שלי על כך שהיא הפסיקה לקרוא) - "חכי-חכי שגם לך יהיו ילדים" לא האמנתי לה. אפילו בחופשת הלידה גמעתי שלושה ספרים בשבוע.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
ופתאום זה קרה. סחרור החיים. המאבק הסיזיפי והג'ינגול הבלתי אפשרי בין אמהות-עבודה-מחלות קיץ-מחלות חורף-כביסה-בישול-אמא בואי-חוג קפוארה-קניות בסופר-חודש של מסיבות יום הולדת-חגים-חופשות... אין לי כוח. אשכרה אין לי כוח. ובשניית ההתלבטות הזו בין הספר הנטוש למיטה המזמינה, מנצחת התשישות.
עד היום שבו צפצף הסלולרי בתזכורת על שיש לי תור לרופא, תור שקבעתי מזמן אצל רופא מקסים שלא רק אני אוהבת אלא עשרות הפציינטים שצובאים על דלתו. ובגלל שהוא כה נחמד הוא לא אומר לא למי שמתחנן לתור דחוף, ולא מגרש מהחדר אחרי שתי דקות. מה שמבטיח, כמו שאתם בטח מבינים, המתנה ארוכה מאוד. אבל מ'כפת לי אני! בשמחה רבה ארזתי לי ספר בתיק והתיישבתי בדיוק מתחת לשלט שמבקש לא לדבר בסלולרי והמתנתי לרופא הנחמד.
"התאים בדיוק לנפשי העייפה"
"מרחק של שניות" של הרלן קובן בסדרת מיקי בוליטר שמיועדת לבני נוער. נו - אתם בטח אומרים - אם כבר מצאת שעה פנויה לא יכולת לקרוא איזה ספר איכות...? אז זהו - שלא. הרלן קובן התאים בדיוק לנפשי העייפה. האותיות הגדולות וחוסר הרצינות בה קובן לוקח את עצמו הבטיחו לי שעה של מרגוע. וצדקתי. קובן עושה זאת שוב.
זהו הספר השני בסדרה. בראשון הכרנו את אחיינו של מיירון בוליטר כוכב ספריו "לגדולים" של הרלן קובן, אחד מסופרי המתח הכי נקראים בעולם, שאף אחד (כולל קובן עצמו) לא מחשיב את כתיבתו כ"סוגה עילית" אבל הוא בהחלט מתחזק את שריר הקריאה.
מיקי בוליטר מנסה להתרגל לחיים נורמליים. זה קצת קשה כשאבא שלך מת בפתאומיות, אמא מוצאת נחמה בסמים וקרוב במשפחה היחיד שלך שמתפקד הוא מי שאחראי לכל הבלגן בחיים שלך והוא גם מי שאתה נאלץ לחיות אצלו.
הקרוב הזה הוא הדוד מיירון - ההוא מהספרים של הגדולים. כוכב כדורסל שהפך לסוכן שחקנים שהפך לפותר תעלומות מסוקס ומתוסבך. מיירון מפנה את הבמה למיקי כדי שבני נוער בכל העולם יעזבו קצת את המחשב וינסו לקרוא. שני חבריו של מיקי, אמה (Ema) וכף (spoon), מתלווים גם להרפתקה הנוכחית, בה מנסה החבורה למצוא את מי שפצע את רייצ'ל חברתם החדשה והרג את אמה ועל הדרך מגלים פרטים חדשים על ארגון סודי שמציל ילדים עוד מהשואה.
"מזכיר כמה כיף לקרוא"
ספר מתח לייט שממלא בדיוק את התפקיד שהועדתי לו - מזכיר לי כמה כיף לקרוא. כמה מנחמות צרות של אחרים, כמה קלה הבריחה אל המילה הכתובה.
כמעט סיימתי את הספר בהמתנה לרופא. את הדפים האחרונים כבר קראתי במיטה, לפני השינה. סגרתי את הספר ומייד פתחתי ספר חדש מהערימה שמחכה לי כבר חודשיים, הערמה של "הגדולים". הלכתי לישון בשתיים לפנות בוקר. ארבע שעות אחר כך הקטנה כבר העירה אותי. אבל, הי, שינה זה לחלשים. שבת שלום.
הערות ותגובות ניתן לשלוח ל- sigal.riba@gmail.com