ניתן להתייחס אל ההשעיה העצמית של כבוד השופט יורם דנציגר מעבודתו השיפוטית עד גמר החקירה נגדו משתי נקודות מבט: זו החוקית-הפורמלית וזו הציבורית.
מבחינה חוקית, יש לפנות אל סעיף 14 לחוק יסוד השפיטה הקובע כהאי לישנא: "הוגשה על שופט קובלנה או נפתחה נגדו חקירה פלילית או הוגש נגדו כתב אישום , רשאי נשיא בית המשפט העליון להשעות את השופט לתקופה שיקבע". כלומר, היוזמה להשעיה באה מידי נשיא בית המשפט העליון, ובמקרה הנוכחי נשיאת בית המשפט , כבוד השופטת דורית ביניש.
חוקי משמעת שונים מתייחסים אף הם לאפשרות השעייתו של עובד במקרה של חקירה פלילית נגדו וכך גם מאפשר המשפט העברי. אולם, וזהו "אולם" גדול וחיובי ביותר, הקדים השופט דנציגר את נשיאת בית המשפט והודיע, כאמור, מוזמתו-הוא על השעייתו העצמית.
לא בכדי אמרתי כי מדובר במעשה חיובי מכיוון שלדעתי, מהבחינה הציבורית, טוב עשה השופט עת השעה עצמו ביוזמתו. כך ראוי שיעשה כל נושא תפקיד ציבורי רגיש ושופט בית משפט - בכל ערכאה שהיא - בוודאי בעל תפקיד רגיש כזה.
הכול מסכימים כי קיומה של מערכת משפט ללא רבב היא תנאי מוקדם לקיומה של מערכת חיים חברתית בריאה והכול מצווים בשמירתה ובשמה הטוב.
לפיכך, השיקול המכריע בענייננו הוא השיקול הציבורי ולא הפן המשפטי-פורמלי. באור זה יש, כמובן, לברך את השופט דנציגר על החלטתו ולהסכים עמה ללא עוררין.
יש שיאמרו כי עצם ההשעיה משמעה הודאה באשמה או הכרה בפגם כלשהו במעשיו של השופט, ולא היא. שיטת המשפט שלנו מכירה בחזקת החפות כערך עליון והיא חלה כלפי השופט דנציגר וכלפי כל אדם אחר נגדו נפתחה חקירה משטרתית. כל אדם הוא נקי כפיים עד אשר יוכח אחרת.
ההשעיה העצמית של השופט דנציגר באה, אפוא, לאפשר לגורמי החקירה להשלים אותה ללא מורא וכאשר השטח פנוי מכל לחצים שהם. אין לי ספק שאני מביע את תקוות כולנו כי השופט דנציגר יימצא נקי מכל חשד וישוב לכס השיפוט שכן פסיקותיו והחלטותיו הוכיחו כי הוא משפטן בולט בבית המשפט העליון.
הרן א. פינשטין הוא שופט בדימוס ומרצה באוניברסיטת בר אילן