בימים האחרונים צץ ועלה הדיון הציבורי סביב התקיפה האפשרית של ישראל באירן. השר בני בגין הגדיר את הדיבורים הללו כ"מעשה נבלה", שר החוץ ליברמן כ"ברברת מיותרת" ולשכת רה"מ כינתה זאת כ"חוסר אחריות".
אבל, בניגוד לתקיפה הקודמת שביצע צה"ל, על פי פרסומים זרים, בסוריה - תכנית הגרעין האירנית אינה חשאית כמו זו הסורית. במקרה הקודם, כל הדלפה או פרט מידע שהיה נחשף היה עלול לשבש את כל תכניות התקיפה.
כאן, מדובר בתכנית עליה כבר מדברים לפחות עשר שנים. כרגע, לישראל יש אינטרס שאירן תדע כי היא יכולה להנחית מכה על מתקני הגרעין שלה, מה שאומר שגם אם הדיון על חלק מהפרטים הוא לא אחראי - הדיון הציבורי הזה הוא ממש לא חסר אחריות.
וכמו בכל דיון, ישנם את המרוויחים הגדולים ממנו. בעניין הזה מרוויחים שלושה גורמים: ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון אהוד ברק ומדינת ישראל כולה.
השניים הראשונים מעבירים מסר לציבור הישראלי שכעת אין להטריד את המנהיגים בסוגיית המתמחים או צדק חברתי - אלא בהחלטות גורליות על עתידה של המדינה. וישראל? היא ממשיכה להעביר לעולם מסר של "תחזיקו אותי". אם המערב לא יטיל על אירן סנקציות אנחנו יכולים להשתגע. פעולה זו מגדילה את כושר ההרתעה של ישראל, מבלי לירות כדור אחד ממטוס הטייס, זה שעדיין לא יצא לתקוף באירן.