אין הרבה מקרים שבהם אני שומעת בשורה, וחושבת איך לבשר אותה בעדינות גם לדודים החרדים הליטאים של בעלי, וגם למאפרת שלי בחדשות ערוץ 2, כי שניהם יתעצבו מאוד. פטירתה של הרבנית בת-שבע קנייבסקי הייתה מקרה יוצא דופן כזה.
הרבנית החשובה ביותר בציבור הישראלי נפטרה במפתיע מדום לב בתחילת החודש. הסתכלתי סביבי בהלוויה בבני ברק, שיצאה מביתה המפורסם ברחוב רשב"ם, וראיתי רבבות-רבבות, מכל הסוגים - מסורתיים, דתיים, חרדיים, ספרדים, אשכנזים, גברים, נשים, ילדים.
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של סיון רהב-מאיר
הרבנית קנייבסקי היא קודם כל חוליה בשרשרת מרתקת - בתו של הרב יוסף שלום אלישיב בן ה-101, ונכדתו של הרב אריה לוין, "אבי האסירים", דמות אגדית כמעט בשנות הקמת המדינה. בילדותה ליוותה אותו לביקורים בכלא אצל אסירי המחתרות. היא רעייתו של הרב חיים קנייבסקי וכלתו של אביו הנודע, ה"סטייפלר".
אבל מעבר לייחוס של כל הדמויות החשובות שמקיפות אותה, היא הייתה היא. אישיות קורנת ואופטימית, מקור לתפילות, ברכות ועוצמה לציבור העממי ולציבור הלמדני גם יחד, ספקית של עידוד בלתי נדלה לנדכאים, מנהלת בית פתוח למבקשי עצה, מעין לשכת חסד וסעד כוללת, בלי שום אפשרות לכתוב משהו מוגדר בכרטיס הביקור שלה.
בתום ה"שבעה" החלו אירועי הזיכרון, ובקרוב ייערכו גם עצרות גדולות לציון ה"שלושים". לצד כל אלה, אני רוצה להתעכב על כמה רגעים הרבה פחות מאורגנים וקולניים - ההלוויה שלה.
היה משהו מוזר בהלוויה הזו. הלווית הדממה. לא נשמע בה אפילו הספד אחד, בגלל חג הסוכות שבו לא מספידים. שום מערכת הגברה לא הוכנה מראש ברחובות שנחסמו בגלל ההמונים, אף נאום מרגש לא נישא, אף אחד מהסיפורים הרבים שאפשר לספר עליה לא סופר ברמה, והלקחים הרבים שניתן ללמוד מדמותה לא נזעקו בפאתוס לעשרות אלפי אוזניים כרויות. גם את הקדיש שאמר בעלה הרב חיים קנייבסקי שמעו כנראה רק העשרות שעמדו סביבו. בפינת רחוב חזון אי"ש שבה עמדתי, לא הכרתי לרגע את העיר הסואנת והתמיד-ממהרת (כידוע, בני ברק היא-היא ה"עיר ללא הפסקה").
רבבות אנשים עמדו שם אמש בדממה בסדר מופתי, חיפשו איפה בעצם ההלוויה, ואז הבינו שזו ההלוויה, אין ליינאפ, אין תוכניה. הם הגיעו ממהרים, יוצאים ממוניות או אוטובוסים, ושאלו את עצמם: איפה זה קורה? איחרנו? ואז הבינו: זה קורה עכשיו. הם אלה שמהווים בזה הרגע מעמד פרידה מכובד ואצילי. הם האזינו לשקט, פסעו בעקבות המיטה, והתפזרו לבתיהם. דמיינו לעצמכם כחמישים אלף איש שותקים ביחד. דווקא השקט הזה הדהד מאוד אמש, והיה עוצמתי ביותר. אולי השקט הזה היה חשוב דווקא בגלל כל האנשים שהיו שם, והשוני ביניהם.
רבנים ומאפרות נפרדו יחד מדמות יוצאת דופן, בהלוויה ללא מילים.
- מתוך התכנית "סופשבוע זוגי" בגלי צה"ל.