אסף הגיע אלינו מארה"ב לבית הספר בליך ברמת גן בכיתה י"א. ילד חייכן, חכם ואהוב, שסחף אחריו את כל מי שנקרה בדרכו.
לא תמצאו מישהו שאסף לא הצליח למצוא שפה משותפת איתו, להתחבב עליו ולגרום לו לאהוב אותו. בחור כה חרוץ, חבר טוב שכיף בחברתו.
בכיתה י"ב, כשכל החבר'ה החלו להתלבט על המשך דרכם בצבא, אסף המשיך ללכת בדרכו של אביו אילן ז"ל ולהתגייס לקורס טיס. לנו לא היה ספק, ולו הקטן ביותר, שיצליח - לא משום ייחוסו, לא אך ורק הודות ליכולותיו וכוח הרצון שלו.
החיוך שהרגיע את כולם
אסף צלח את המיונים לקורס הטיס והיה הראשון בחבר'ה שהתגייס. ביולי 2006 ואני ועוד כמה חברים ליווינו אותו בהתרגשות. הוא חייך וכולו אושר מכך שהוא בדרך לשרת את המדינה ולהגשים את חלומו. החיוך שלו הרגיע את כולנו.
במהלך הקורס, כשהיה חוזר הביתה, אסף סיפר רק על חוויותיו ואף פעם לא התלונן. גם כשהיה חוזר אחת ל-3-4 שבועות הוא תמיד המשיך לחייך. אחרי שלוש שנים מפרכות וארוכות, כשרוב חבריו היו כבר לקראת שחרורם, סיים אסף את הקורס בהצטיינות והתחיל להתאמן בטייסת אליה שובץ.
ב-13 בספטמבר הוזעק חברינו המשותף עמית, ששירת אז כקשר מג"ד בגדוד נחשון שפעל בגזרת הר חברון, לחפש אחר שרידי מטוס שהתרסק באזור. הוא לא ידע שהוא מחפש בעצם אחר אסף. כאשר שמע על כך מאנשים סביבו - הוא סירב להאמין.
הוא התקשר אליי וסיפר לי על רוע הגזירה כשהייתי לקראת סיום שירותי הצבאי בעזה. מיד אחרי ההודעה המרה עשיתי את הדרך הביתה, מתפלל שאולי זו עדיין טעות. לצערי, הבשורה הייתה נכונה ומאז אתה לא איתנו.