המלחמה מול החמאס בעזה מתנהלת בשלושה מישורים - צבאי, ביטחוני ומדיני. במישור הצבאי מפגינה ישראל היטב את כוחה, לא רק בלחימה עצמה, אלא גם במזעור הנזקים בעורף, והיא מסבה לחמאס מהלומה כבדה באמצעות הפגיעה בזרועות השלטונית, החבלנית והצבאית שלו, גם אם טרם הגענו להכרעה.
הפעילות הדיפלומטית מנסה, על בסיס ההישגים הצבאיים, להכריח את החמאס (ואת מצרים) להשלים עם הסדר ביטחוני חדש שימנע ירי רקטות בעתיד ויפגע מאוד ביכולתה של התנועה להצטייד ברקטות ארוכות טווח חדשות העלולות להגיע גם לטווחים העולים על 40 ק"מ.
ישראל מסתפקת ביעדים הביטחוניים ונמנעת מלהציב יעדים מדיניים מובהקים, דוגמת התחייבות של החמאס לקבל את תנאי הקוורטט ובראשם התנאי של התנערות מהטרור או איום מפורש בהרס שלטון החמאס ברצועה (למרות שאיום זה משתמע מעצם התפתחות הפעולה הקרקעית בתא שטח קטן דוגמת עזה).
הסיבות לכך הן ההכרה בקושי להשיג יעדים אלה ובמיוחד חוסר הרצון לחזור ולשלוט ברצועה, או אף לשאת באחריות למתרחש שם. נראה כי בתפיסת ממשלת ישראל, ההישגים הצבאיים אמנם מספקים למדי, אך ניצחון במערכה משמעותו הסדר ביטחוני ולא הכרעה צבאית מלאה של החמאס.
חוששים מההשלכות המדיניות
דא עקא, בעיני הנהגת החמאס ההסדרה הביטחונית שישראל דורשת מקפלת בחובה תביעה לתשלום מדיני משמעותי מצד התנועה. זאת הן במישור האידיאולוגי (הסכמה להפסקת אש בלתי מוגבלת בזמן, שכמוה כוויתור על הזכות לבצע פיגועים מעזה. איש אינו מצפה להתחייבות של החמאס להימנע מלנסות ולהמשיך להצטייד בנשק, למרות שבהסכמים עם הפלסטינים, שעל בסיסם נבחר החמאס, נקבעו הגבלות ברורות בעניין זה, או להימנע בכלל מביצוע פיגועים) והן במישור השלטוני (הסכמה למתן תפקיד לאנשי אבו מאזן ולפיקוח ישראלי על התנועה של תושבי עזה, בניגוד לתביעה שהניעה את החמאס מלכתחילה להתנגד לחידוש התהדיאה, ואפשרות של הרס פיזי של שלטון החמאס אם היא לא תיענה לדרישות הביטחוניות).
החמאס ותומכיה חוששים, ובצדק, שההשלכות המדיניות של הסדר ביטחוני כזה תהיינה מרחיקות לכת אף מעבר לעימות סביב עזה ותחלשנה את הגורמים הרדיקליים במערכת הפלסטינית, האזורית והבינלאומית. עם זאת, הם מאמינים שרתיעתה של ישראל מהשתלטות מחדש על עזה והלחץ הבינלאומי על ישראל (שסביר כי בחמאס מקווים שהוא יגבר לאחר השבעת אובמה), נוכח דימוי הסבל של האוכלוסייה, מותירים להם מרחב תמרון לא מבוטל במהלכי הסיום, שכן די להם בהפסקת הלחימה כאשר הם עדיין בשלטון ועדיין מסוגלים לשגר רקטות, כדי להכריז על ניצחון.
מה האלטרנטיבות?
מכל מקום, ברור, כפי שעולה גם מהופעותיהם של משעל והנייה בתקשורת, שלהנהגת החמאס בסוריה חשוב יותר לא לוותר במישור האידיאולוגי ואילו להנהגה בעזה חשוב יותר לא לוותר במישור השלטוני, ולכן היא זו שמצטיירת כרגע כנקודת התורפה במערך של החמאס.
מסתבר ששלושת המישורים מתחברים, בין אם אנו רוצים בכך ובין אם לא. בשלב זה על ישראל להמשיך, כפי שהיא אכן עושה, בלחץ על הזרוע הצבאית ועל הנהגת הרצועה, תוך הקפדה גוברת להימנע מפגיעה באזרחים והגברת מאמצי ההסברה, בעיקר מול הממשל האמריקני החדש, בתקווה שהנהגת הפנים תגמיש את עמדותיה ותכפה על ההנהגה בחוץ להשלים עם הסדר ביטחוני, למרות המשמעות המדינית שלו. הצרה היא שחוסר רצוננו בהכרעה צבאית מלאה מקשה על השגת יעד זה.
רק אם לא תהיה ברירה נצטרך לבחון אפשרויות להיחלץ מהקשר הגורדי. דרך אחת לעשות זאת היא להסתפק בהסדר ביטחוני עם מצרים בסוגיית פילדלפי ואילו מול החמאס להכריז באופן חד צדדי על הפסקת אש ולהניח שהוא למד את הלקח ולא יעז לחדש את הירי למשך שנים רבות. דרך חלופית היא לשנות את מטרות המבצע ולהוסיף להן גם מטרות מדיניות.
הכותב כיהן בעבר כראש חטיבת המחקר באמ"ן