מלך, כוכב רוק או סתם כל נשיא שהיה בא אחרי ג'ורג' בוש הבן. לא משנה איך תכנו את הנשיא האמריקני, עושה רושם שמאז הפעם הקודמת בה ביקר בישראל, הוא עשה שיעורי בית, הרבה, וכנראה שהוא לקח אותם באיזה "היברו-סקול" כלשהו.
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יוסי זילברמן
צדי צרפתי היה מגדיר זאת בצדק "ריגשת אותי", ואני חושב שאני יודע למה. אובמה הבין שכמו במשפחה, לפעמים אתה רב, מחמיץ פנים, לפעמים אתה חורק שיניים לקראת הסדר, ולפעמים אתה פשוט אומר לנשיא צרפת "אתה עייף? אני צריך להתמודד עם ביבי כל הזמן!"
אבל משפחה כמו משפחה, לא בוחרים, או במקרה שלנו, כן בחרו, אבל שוב, את שניהם. "ביבי" ו"ברק", כמו שהם מכנים כעת אחד את השני, מעולם לא נראו אוהבים יותר, ואם זה לא אביב העמים אני לא יודע מה כן.
היום, כשהגיע הנשיא אובמה לנאום בפני מאות סטודנטים נרגשים וקצת פחות עיתונאים (במספר לא בהתרגשות), הוא סחף את הקהל ללא הבדל דת, גזע ורשת תקשורת. אז נכון שהיה את אותו צעיר שצעק "כיבוש" ו"לשחרר את פלסטין", אבל אני די בטוח שהוא שתול של ההפקה.
אחרי קריאות הבוז כלפי אותו צעיר וה"סטנדינג-אוביישן" של כלל האולם, אובמה פשוט יכול היה לשתוק לכל אורך שאר הנאום ומחיאות הכפיים היו מגיעות באופן קצוב ותדיר.
אובמה דיבר על שלום - והקהל הריע. הוא נאם על ביטחון - והקהל יצא מגדרו. אם אובמה היה מבקש להרים ידיים, הקהל היה זועק "הללויה!". עד כדי כך גדולה הייתה האהבה כלפי המנהיג האמריקני היום בבנייני "האו(ב)מה".
הנשיא דאג לתבל את נאומו במילים בעברית וקהל הסטודנטים דאג לתבל את הנאום במחיאות כפיים, גם כשלא היה ממש צורך. כשסיים אובמה את דבריו ורצה לרדת מהבמה, נעמד הקהל על רגליו וביקש הדרן. אובמה, שלא הכין דבר מראש, באלתור של הרגע נפנף בידיו לכולם, הסתובב כאילו בא ללכת, ואז שב על עקבותיו וסיפק לקהל את מנת הנפנופים אותה ביקש ולקול נעימת "בית ספר לשוטרים מתחילים" ירד מהבמה. אני אהבתי.
ובנימה אישית קצרה, שלושה ימים מר ברק אובמה מתרוצץ לו באזורנו. הוא קופץ ממגרש ישראלי לפלסטיני, לועס מצות שהגישו לו רובוטריקים, מצטלם עם כל ילדון עציץ ושיח (חלקם באישור משרד החקלאות), ורק איתי איכשהו הצילום התפקשש, לאובמה כמובן. אני יכול להסתדר גם בלי.