ביום העצמאות האחרון היה נדמה שיותר מכל דבר אחר השם שליט הפך להיות שם נרדף לשלום - גם הוא בלתי מושג, משאת נפש שאולי לעולם לא תקרה.
צריך לזכור, דווקא עכשיו, ששחרור שליט הוא הכול מעשי יד אדם ולא מדובר בתופעת טבע. רוב האחריות לשחרור היא אומנם על הצד השני, אבל הדבר עדיין מקורו בהחלטות שאנשים מקבלים.
נקודה חשובה נוספת נוגעת לממשלת חמאס-פת"ח ולהילולה הישראלית המוצדקת שמוקיעה את התופעה הזאת ומנהלת קמפיין נגד האיחוד. צריך להציג נתיבים מעשיים להוכחת השינוי של חמאס, כמו למשל הפסקת הירי לעבר הדרום וקידום עסקת שליט.
קידום עסקת שליט הוא מדד טוב להראות שינוי בנכונות. גם תחילת פירוק תשתיות הטרור והטילים בעזה הוא שינוי חיובי, אך רוב הסיכויים שזה לא יקרה. עם זאת, זה אולי ידרבן את הצדדים.
התגשות ערכים
ההתפרצות של יואל שליט והמחאה שלו מאירה נקודה כאובה - הקמפיין התקשורתי לא ממש הולך. זו לא אשמת המשפחה ולא זו של הציבור בישראל.
הבעיה היא של התנגשות ערכים אמיתית. מצד אחד, זה בלתי נסבל מצד המשפחה, וזו גם הפרה של הציווי הישראלי של לא להפקיר פצועים בשטח. עם זאת, מצד שני ישראל עושה בחירה קשה - היא מוותרת על גלעד מתוך הערכה שהמחיר כבד מדי והוא יעלה במחיר חיי חפים מפשע.
ההתנגשות הזאת היא לא בלתי סבירה ולכן המחאה הציבורית לא מצליחה בינתיים לפרוץ את המעקב. מבחינת משפחת שליט זה מתסכל. ברגע שחמאס יצטרף לפת"ח יש תחושה שלא לנתניהו ולא לחמאס יהיה אינטרס אמיתי להגיע לעסקה שתחזק את שני הצדדים. זה מתסכל - וכנראה יוביל למחאות נוספות.