יש ספרים שחקוקים בליבי בלי העלילה שלהם אלא רק בתחושות שהעלו בי. את "עוגיות המלח של סבתא סולטנה" של דן-בניה סרי קראתי בתיכון. אני זוכרת את הרגע בו הוא נשלף מספרייתה של אימי הרוחנית ונמסר לי תוך הבטחה להנאה צרופה. אני זוכרת איפה קראתי אותו, אני זוכרת את ההתענגות האיטית על המילים הציוריות ואת הרצון לבקר בירושלים אחרי שסיימתי אותו. אבל אין לי שמץ של זיכרון מהעלילה.
רק כשהתחלתי לקרוא את ספרו החדש של סרי - "ארטור" (בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן) החלו לעלות רסיסי זיכרון. כמו קוסם הוא שוב כישף אותי במילים שבטרם נקלטו במוחי, כבר מילאו את נפשי בהתרגשות והתפעמות. אהבתי את "עוגיות המלח" ואני עוד יותר אוהבת את "ארטור".
"ארטור" הוא ספרו השביעי. איכשהו התפספסו לי שאר הספרים (שעכשיו אני הולכת להשלים) יגאל שוורץ שערך את הספר מספר שהוא נוצר במהלך שלושים שנה - נכתב, הוכנס למגירה, תוקן, שוכלל, הוכנס שוב למגירה וחוזר חלילה. ואתם יודעים מה, מרגישים את זה. או שאולי ההתנסויות העצובות והעצובות פחות שאספתי עם השנים שחלפו מאז שקראתי את "עוגיות המלח" אפשרו לי לקרוא אותו אחרת.
משפחת אבולעפיה. אבא כמעט גמד ואמא כמעט מטורפת וסבא עריץ וסבתא שלא מפסיקה לרדות בכולם ושני בנים. משפחה ספרדית בתקופת המנדט הבריטי שחיה באחת השכונות הציוריות של ירושלים וכמהה לחום ואהבה ולא יודעת לתת ולא יודעת לקבל.
כל כך הרבה כאב. כל כך הרבה יופי. והכל נשזר בשפתו הנפלאה של דן-בניה סרי. "כך, במין נמנום מתוק של ימי ירח שקטים, עברו על סבתא הימים. גם באפונה למדה להאכיל את שכנתה. גם במג'דרה. ופעמים, כששכח בידה אליעזר הקצב שאריות פוזלות של דגים, הייתה מעלה לה גם מהן מנחה".
אפילו המאבק הבין עדתי - מצד אחד הספרדים ומשפחתם המוטרפת והלא מתפקדת ומהצד השני האשכנזים "הנאורים" - אפילו הוא מטופל ביד אמן עדינה ולא מתלהמת אך נוקבת וחודרת.
סרי נותן לנו מתנה מופלאה ביכולתו לתת לנו תיאור מדויק ומפורט של כל ניחוח ותחושה ובין המרחב שהוא פותח בפנינו לפרש את הספר כל אחד והמטען אותו הוא סוחב.
לקח לי המון זמן לקרוא את הספר. לא יכולתי למהר. משהו בו דרש ממני זמן להתעכל, דרש התחייבות ובלעדיות. בדרך כלל אני קוראת במהירות כמה ספרים בו זמנית. הפעם היו לי שבועיים קסומים ומענגים רק עם "ארטור". מומלץ מכל הנשמה.
הערות ותגובות ניתן לשלוח ל - sigalr@news.co.il