שינוי שיטת הממשל הינו צורך הכרחי להמשך הצלחתה של מדינת ישראל. למסקנה הזו הגיעו כנראה ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר קדימה שאול מופז כאשר הם חתמו על הסכם קואליציוני לפיו, בין השאר, יחוקק חוק לשינוי שיטת הממשל עד לסוף 2012 במטרה שיוחל כבר על הבחירות לכנסת ה-19. לטעמנו, אם ישנו את שיטת הממשל, ניתן יהיה לומר כי המהלך של ראש הממשלה ויו"ר קדימה ייזכר כשירות גדול מאד לטובת מדינת ישראל.
לא נראה כי יש חולק כי שיטת הבחירות הנוכחית, פוגעת באפקטיביות של הממשלה לקבל וליישם החלטות אשר משקפות את טובת הכלל בחברה. הכוח הלא יחסי שמקבלות המפלגות החרדיות האנטי-ציוניות בממשלה מעוות את רצון הרוב מדי יום, ולעיתים, אף פוגע קשות באזרח הלומד והעובד. דוגמה מאלפת לכך ניתן למצוא בהסכם שנחתם בין אריאל אטיאס מש"ס לבין ראש הממשלה ושר האוצר לקביעת הקריטריונים לקבלת זכאות למימון מהמדינה לרכישת דירה.
ההסכם, שאף קיבל תוקף של החלטת ממשלה, קובע כי לכל שנת נישואין תינתן 10 נקודות (עד 70 נקודות) בעוד שלאזרח המשרת בסדיר ומילואים יינתן בסך הכל 15 נקודות. התוצאה היא שהזוגות החרדים, המתחתנים באופן מובהק מוקדם יותר מאשר לזוגות החילונים, יינתנו כמעט תמיד 70 נקודות, מה שיעמיד אותם בעמדה עדיפה יותר לקבלת מימון לרכישת דירה. מדובר באבסורד שאין כדוגמתו הנובע אך ורק משיטת ממשל קלוקלת שמעדיפה את צרכי המיעוט, ובמקרה שלנו מיעוט שלא משרת ושלא משלם מיסים, על פני רוב הציבור הישראלי.
לצערנו, הצטרפות קדימה לממשלה לא תביא בסבב הנוכחי לשינוי מהותי ביחסי דת ומדינה, וזאת למרות שהיא מאפשרת רוב "חילוני" בממשלה להעביר החלטות משמעותיות שיכולות לתקן עוול של שנים. יש להדגיש כי גודל הקואליציה לא מקטין בהכרח את כוחן של המפלגות החרדיות האנטי-ציוניות בממשלה. כך, למשל, בבחירות לכנסת ה-10 ביוני 1981 ירד כוחן של המפלגות הדתיות-חרדיות, ובמקביל הוקמה ממשלת אחדות לאומית הגדולה בהיסטוריה הפרלמנטארית של ישראל - קואליציה של 101 חברי כנסת.
לראש הממשלה אין אינטרס לפגוע בחרדים
ועדיין כל ההסכמים הקואליציוניים משנים עברו אשר העניקו את ההטבות המפליגות שמקבל הציבור החרדי, נשמרו כאילו דבר לא השתנה. הסיבה לכך ברורה, אף מפלגה, לרבות העבודה והליכוד, לא רצתה "להכעיס" את המפלגות החרדיות כיוון שהן ביקשו לשמר לעצמן את האפשרות להקים יחד איתן ממשלה בעתיד. זאת בעיקר בשל העובדה כי מפלגות החרדיות משמשות מפלגות לשון מאזניים - קרי מפלגות המוכנות לשבת הן בממשלת שמאל והן בממשלת ימין כל עוד הן מקבלות את אותן הטבות מפליגות.
זהו המצב גם כיום. בשל שיטת המשטר הנוכחית אין לראש הממשלה שום אינטרס פוליטי "לפגוע" במפלגות החרדיות יותר מדי כיוון שהוא מסתמך עליהן שהם יצטרפו לממשלתו לאחר הבחירות הבאות. הליכוד וקדימה אולי יצליחו לחוקק חוק חלופי לחוק "טל", אולם לא נראה כי יסתייע בידם להסדיר את שאר הנושאים ביחסי דת ומדינה עד שיתקבל בחקיקה שינוי אמיתי בסדרי הממשל בישראל.
הצעות רבות מסתובבות בימים אלו בישראל. אחת שראויה לציון היא של עמותת "יש סיכוי", בראשות מאיר דגן, ובשיתוף עם אוריאל רייכמן וכותבי מאמר זה, אשר מציעה, בין השאר, למנות באופן אוטומטי את ראש המפלגה הגדולה ביותר, במידה ומפלגתו קיבלה למעלה משליש מהקולות (ואם אין מפלגה כזו לקיים בחירות משנה בקרב ציבור הבוחרים בין ראשי שתי המפלגות הגדולות ביותר), לשלב בחירות אזוריות בבחירות כלליות, להעלות את אחוז החסימה, לקבוע שכדי להדיח ראש ממשלה מכהן יידרשו 73 ח"כ ועוד.
אימוץ שיטה זו יאפשר, בין השאר, להגדיל את כוחן של המפלגות הגדולות מבלי לפגוע בעקרון הייצוגיות הכה חשוב בחברה שלנו, להקטין את כוחן של לשונות המאזניים למיניהן ובעיקר תחזק את מעמדו של ראש הממשלה ומפלגתו בקואליציה באופן שיאפשר לו לקדם רפורמות חשובות ולקבל החלטות משמעותיות לטובת כלל החברה.
פרופ' אמנון רובינשטיין, חבר עמותת "יש סיכוי" לשינוי שיטת הממשל, ואדם וולפסון - הם מחברי הספר "באין ממשלה" שיצא לאחרונה בהוצאת זמורה-ביתן