הניסיון להתנות את הפסקת האש במלחמת עזה הנוכחית או בהכרעה או בהכנעה של הצד השני, הוא ניסיון סרק שאין בו אלא ממד הצהרתי בלבד. מאז ומעולם, הפסקות אש המלחמות היו תוצאה של פרשנות התוצאות כאופטימום שניתן להשיג, ומאידך הבנת ה"מובס" שהמחיר ששילם עבור זאת גבוהה למדי.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
בין קביעה זו לבין הפסקת אש שהיא תוצאה של הכרעה, המרחק עצום. הפסקת אש בהסכם בין הצדדים מעולם לא באה כתוצאה מהכרעה של הצד השני. זהו כשל לוגי בעצם השימוש בביטוי הפסקת אש.
אם קיימת הכרעה מוחלטת, כי אז אין הפסקת אש אלא כפועל יוצא של ההכרעה עצמה. הכרעה כתוצאה של מו"מ בין הצדדים, מעולם לא הייתה כתוצאה של הכרעה צבאית גרידא. שנית, השאלה המרכזית היא, האם בעידן הנוכחי הכרעה מוחלטת שתוביל להפסקת אש בלתי מותנית, בכלל אפשרית? התשובה היא - לא רבתי.
שלישית, קיים הבדל עצום בין הפסקת אש כתוצאה מהכרעה לאחר מלחמה בין מדינות לבין הפסקת אש לאחר מלחמה בין מדינה לבין ארגון טרור, מה שמכונה מלחמה בעצימות נמוכה או א-סימטרית, לבין הפסקת אש והפסקת האש, קרי בהא הידיעה.
עניין טקטי מובהק
הפסקת אש היא והסדר זה או אחר באים רק לאחר ששני הצדדים מבינים שאין כל אפשרות ריאלית להשיג הישגים מעבר לקיים. יש אפשרות הסכם הפסקת אש יבטיח שקט לתרופה ארוכה יחסית מבלי כל אפשרות להעריך במדויק מה יהיה אורכה. הפסקת אש היא פסאודו-הסכם. הפסקת האש היא עניין טקטי מובהק.
מאז קום המדינה ועד החתימה על הסכמי השלום בין ישראל לבין מצרים וירדן, מה שקבע את הסטטוס קוו היו הסכמי שביתת נשק, במילים אחרות הסכמי שביתת אש או הפסקת אש. דינם של הסכמים אלה שלא הביאו אלא לשקט יחסי, אפילו נמוך מאוד ביחס לציפיות שהיו. יתרה מכך; תנאי הפסקת האש הופרו עד כדי מלחמות נוספות שבעקבותיהן, שוב היו הפסקות אש.
ננסה להמחיש את דברנו באמצעות כמה דוגמאות, הן מההיסטוריה של ישראל והן ההיסטוריה הכללית. מלחמת העולם הראשונה הסתיימה לאחר שגרמניה נכנעה. היו שסברו שעידן חדש יבאו אל שהאכזבה הייתה גדולה. מנהיגי גרמניה במלחמת העולם הראשונה היו מוכנים לקבל את תנאי הפסקת האש רק בגלל אינטרס אחד: שאדמת גרמניה לא תיכבש על ידי בעלות הברית. ההסכם נחתם, ברם לאחר 21 שנה שום קמה גרמניה על העולם. את התוצאות כולנו מכירים.
מלחמת אירן-עירק היא דוגמה מצוינת להפסקת אש אשר הנציחה את הגרוטסקה של המלחמה: מיליונים נהרגו, הרס עצום נגרם, ובסוף הייתה הפסקת אש מבלי שאך אחד מן הצדדים השיג ולו הישג משמעותי אחד. מדוע הפסקת האש בכל זאת נתקבלה? כפי שאמרנו לעיל: שני הצדדים הבינו שלא הושג כלום והמשך הלחימה רק יעמיק את המצוקה העלולה לגבות מחיר אישי מהמנהיגים. זה הכל. הפסקת האש הייתה הוכחה להקרבת קורבנות לשווא.
לא לשקר לציבור
הסכמי שביתת הנשק לאחר מלחמת סיני ב-1956 בין ישראל לבין מצרים באו לאחר ניצחון מזהיר פרי הקו-פרודוקציה ישראל-בריטניה-צרפת. כל חצי האיש סיני נכבש והיה בידי ישראל. חודשים ספורים בלבד, לא נותר מהישג זה דבר.
כל ההסדרים להפסקת אש הביאו למלחמת ששת הימים הנחשבת למוצלחת ביותר. מצרים נאלצה לבלוע את הפסקת האש. גם סוריה וגם ירדן אולצו לחתום על הפסקת אש. את ההמשך כולנו יודעים: פחות משנתיים מאז הפסקת האש פרצה "מלחמת ההתשה" הנוראה, ולאחר מכן גם מלחמת יום הכיפורים. רק לאחר שהגענו להסכם שלום עם מצרים, ניתן היה לקבוע שהפסקת האש הייתה מועילה מאוד.
נסכם ונאמר: הפסקות אש אינן תולדה רק של ראייה מפוקחת של המציאות. יש להן ממד פסיכולוגי עצום.
הפסקות אש שאינן מגובות בהסכמי שלום או הסכמים שבהם קיימות ערובות בינלאומיות, אינן שוות מאומה. לפעמים אין ממש קשר ישיר בין הפסקות אש לבין המצב בשטח. ראו למשל מלחמת וייטנאם, קוריאה וכד'. ניצחון צבאי והפסד מדיני הביאו להפסקה מוחלטת של הלחימה.
מי שסבור שהפסקת האש שתושג בין ישראל לבין חמאס היא ערובה לשנות דור של שקט, איננו מבין את המציאות. אסור לשקר לציבור בהקשר זה.
ד"ר צ'לו רוזנברג הוא היסטוריון ומתמחה בביטחון לאומי