אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי את תמונתה של דבורה עומר. זה היה באיזה עיתון נוער. בתקופה שאותו עיתון עוד פרסם תמונות של סופרים ולא רק של אלילי נוער. בעצם, אולי זה היה הנוער שהיו לו מושאי הערצה אחרים. בכל מקרה, היה ראיון איתה ותמונה שלה ואני בהיתי שעה ארוכה באישה היפה שהערצתי הכי הרבה בעולם.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
ואחר כך התבוננתי במראה מולי וראיתי את השיער האדום והנמשים והפלטה על השיניים וליבי שקע. כי ידעתי שעם איך שאני נראית בחיים לא אהיה סופרת כמוה. אחר כך כשהבנתי שהמראה שלי כנראה לא הולך להשתנות, ניסיתי לשכנע את ההורים שלי להתגרש ולשלוח אותי לקיבוץ. כי אם לא פרצוף יפה, לפחות שיהיה לי סיפור חיים קשה וקורע לב, שממנו אצמח להיות התקווה הבאה של עולם הספרות הישראלי.
ועד שמשהו יקרה (שאהיה יפה או שההורים שלי יתגרשו) התחלתי להתאמן בכתיבה. עשרות מחברות בהם ניסיונות כתיבת היומן הבדיוני של הילדה שרציתי להיות. מושפעת בכל נים של גופי מ"דפי תמר" של דבורה עומר, היומן של הנערה מקיבוץ רמון שבעמק.
אני חושבת שקראתי את סדרת הספרים הזו עשרות פעמים. מתרגשת בכל פעם מחדש מכל מבט של נער, נפחדת לפני הנסיעה לחוץ לארץ. עקשנית ורומנטית וציונית. לפני שהציונות הופרטה ונלקחה בשבי על מי שחושב שיש לו מונופול עליה. אחר כך עברתי לספרים אחרים של דבורה עומר וגם איתם התאהבתי. גם איתם נכוויתי. למדתי לקחים ונדרתי נדרים, וכשבגרתי השלמתי את הספרים שפספסתי וחזרתי אל "מעשה בלולי ה..." ו"לאן נעלם קפטן קוק".
אני חושבת שאת רוב ספריה קראתי, ודי הרבה מהם קראתי הרבה יותר מפעם אחת. אני יכולה להגיד בלב שלם שהיא הסופרת שהכי השפיעה על ילדותי. כל כך השפיעה, שלפעמים אני לא זוכרת אם משהו קרה לי בילדותי או שקרה לאחד מגיבוריה של דבורה עומר.
כמה פעמים התחלתי לכתוב לה מכתב. להודות לה ולספר לה כמה השפיעה עלי. אף פעם לא אזרתי אומץ לשלוח את המכתב. אז הנה - אני אומרת: תודה על המילים ועל התקוות ועל הידע שהענקת לי. תודה שלימדת אותי מהי אהבה ומה זה להיות אימא, הרבה לפני שזה קרה באמת. תודה שהיית שם, בכל פעם שהיה לי עצוב או בודד או כואב. תודה שהיית מפלט מעול חיי היומיום.
ברכות על זכייתך בפרס מפעל חיים של אקו"ם.