בשבוע שעבר ישבתי וראיתי חדשות. יונית לוי פתחה את המהדורה בדיווח על ההפגנה בקריית מלאכי. צעיר אחד פנה לראש הממשלה נתניהו וביקש שימגר את תופעת הגזענות בארץ. בהמשך דווח על כמה פוליטיקאים המגנים את הגזענות בקריית מלאכי ובכלל את התופעה ברחבי הארץ.
ישבתי מול המסך המום, דואב וכואב. יונית לוי והחדשות כבר לא ריתקו אותי ולבי נדד לחפש חום ואהבה שיפיגו את הכאב הזה שתקף אותי. זיכרוני סירב למצוא רגעי שלווה. במקום להיזכר באהבה נזכרתי באלה שקראו לי " כושי".
עיניי התמקדו בעיניהם של הגזענים המביטים בי במבט של זלזול ובוז. אוזניי התחילו לשמוע את הקללות ואת ההשפלות, ואז ניצבה מולי דמותו של אבא. נדמה לי שהיינו שם במרכז קליטה בגבעת המורה. אני זוכר את היום הזה, הוא חזר מההפגנה נגד הגיור. אני זוכר אותו תשוש ועייף משום שזה שבוע ויותר לא הכניס מאכל לפיו ולא לגם מים.
משיחי שקר
אבא שלי, אימא שלי, אבות של כולנו, האמהות של כולנו, הסבים והסבות של כולנו שבתו רעב מול משרד הדתות וחזרו מושפלים. זעקותיהם נתקלו באוזניים סתומות וערלות. כל השמחות וכל הצהלות שעטפו אותם בחודשים הראשונים בארץ התנפצו ועתה הם הבינו שהנה הם הביאו את דור העתיד לבעיה רצינית.
פתאום הפרנג'ים המשיחים שהצילו אותם ואת צאצאיהם מהמוות בסודן התגלו כמשיחי שקר. סכנת הכחדה ריחפה מעל התרבות והמורשת שהביאו אותנו עד לירושלים. הנה הפרנג'ים היהירים לא מאמינים שיש להם אחים שחורים ובאים במזימות לגייר ולטמא את הקהילה הקדושה.
אני נשבעתי לעצמי לא לשתוק עד יומי האחרון, לא אנוח עד שהכבוד שנלקח מאבי ומאבות של כולנו יוחזר לקהילת בית ישראל. אני בטוח שלא רק אני נשבעתי אלא כל אחד ואחד מאתנו.
אומרי טגאמלק הוא סופר ומנהל הבלוג "תורת משה"