כשהייתי בתיכון סיפרה לנו המורה לספרות כי כשעמוס עוז היה נער, היה תלוי לו שלט בכניסה לחדרו: "עמוס עוז, סופר". הייתי אז כתבת נוער באחד משבועוני הנוער והתרשמתי עמוקות מהסיפור. ליום הולדתי ביקשתי וקיבלתי שלט עם שמי והתואר - עיתונאית. בגאווה גדולה תליתי אותו על דלת חדרי והוא ניצב שם עד שהתגייסתי לצה"ל.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
קראתי בשקיקה ספרים על עיתונאים אחרים, צפיתי בעשרות סרטים ישנים בהם כיכבה דמותו של העיתונאי העסוק, זה עם הכובע המרופט והסיגריה הנצחית, אפרכסת הטלפון שמוטה בין לחיו וכתפו וידיו מקלידות במהירות על מכונת כתיבה.
לא חשבתי אז על טלוויזיה או רדיו. עיתונות הייתה מבחינתי העיתונות הכתובה. זו שמתחילים איתה את הקפה של הבוקר ומסיימים בלילה עם התשבץ מהעמודים הפנימיים. גזרתי ידיעות שאהבתי במיוחד ותליתי אותן על לוח השעם לצד תמונות מטיולים שנתיים של הצופים ופתקים ששלחו לי חברות בזמן השיעור.
גם היום אני קוראת עיתון מדי בוקר. מקיצה לרגע קל מדפיקת העיתון על דלת דירתי בחמש לפנות בוקר (כשהשליח מתעצל לעלות עוד כמה מדרגות ומשליך אותו מהקומה מתחת), וקוראת את כל עמודי העיתון כולל מודעות האבל, מדור הספורט ופרשנויות הכלכלנים. אבל גם אני כבר חוטאת. לפעמים בבוקר, אני מתעצלת להגיח מתחת לשמיכה ולהביא את העיתון, אז אני מתעדכנת באפליקציה של העיתון בסמארטפון. וכשאני כבר מגיעה לעיתון האמיתי - אני יכולה להרשות לעצמי לדלג על פנים הידיעה. פעם לקח לי שעתיים לגמוע את העיתון, היום אני מסיימת לדפדף בו תוך חצי שעה.
כתבתי כל כך הרבה וכמעט שכחתי לספר לכם על "עד סגירת הגיליון" של טום רקמן (בהוצאת עם עובד) כמו שמרומז משמו מדובר על ימיו האחרונים של עיתון. עיתון בינלאומי בשפה האנגלית שנערך ברומא ומופץ בכל העולם. בין מה שקורה עכשיו אנחנו מגלים איך הכל התחיל. איך העיתון נוסד ומי היו הדמויות שכיכבו בו בשנותיו הראשונות.
כמו בכל מערכת עיתון שמכבדת עצמה גם כאן יש אנשים כוחניים, מחנות יריבים ופרשיות אהבהבים סודיות. גם כאן יש קיצוצים ומשברים ומקורות מפוקפקים ומעל הכל דד-ליין מאיים.
סיפור נפלא על מערכת עיתון קטנה של עיתון שתהילתו כבר מאחוריו. ברקע רעם מכונות הדפוס וריח הדיו שמתערבב עם עשן הסיגריות (אז עוד לא נכנס החוק האוסר עישון במקומות עבודה...). העבר של כולנו נמחק כל כך מהר ובכל כך יעילות שזה מפחיד.
עוד מעט לא יהיו כאן עיתונים. כמו האסימון והתקליט ומכונת הכתיבה, כך ייעלם לאט-לאט גם העיתון המודפס. ואז, במה יעטפו את הדגים? ותודה לחיליק שהזכיר לי שוב ושוב לא לוותר על קריאת הספר הזה.
הערות ותגובות ניתן לשלוח ל- sigal.riba@gmail.com