לציין או לא לציין? לציין. לחגוג או לא לחגוג? זו השאלה. מאה שנה אחרי שפועלות ענף הטקסטיל יצאו לרחובות ניו יורק במחאה על תנאי העסקתן, אנו שוב עומדים בפתחו של יום האישה הבינלאומי.
היום זהו יום של סטטיסטיקה ונתונים, יום של חשבון נפש,יום שבו נשים מצליחות, אם תרצו נערות הפוסטר של הפמיניזם, נודדות מפאנל לפאנל כדי לדבר אל נשים ועל מצבן של הנשים בלי נוכחות של הצד הקבוע, הגברים. הם משום מה ממש לא נמצאים בעסק. "קיבלתן את מה שרציתן" הם משדרים לנו, הנשים. עכשיו תנו לנו ליהנות מהיום הזה בשקט. תחגגו את ההישגים (ויש כאלה), תלבנו את הבעיות (ויש לא פחות), העיקר שמחר בבוקר תחזרו לתפקד כרגיל.
מחצית מהאוכלוסיה מסתפקת במה שהחצי השני מוכן להעניק לה, או ברוח המאה ה-21 במה שהספיקה להשיב לעצמה ממה שנגזל ממנה. אז מה שווה היום הזה אם הדיון סביבו נתפס כעניינן של השנים ונשים בלבד? האם לא הגיע הזמן לוותר עליו, לא לאפשר לחברה למרק את המצפון במוסף מיוחד בעיתון או בדיון רב משתתפים, רוצה לומר משתתפות?
אולי עדיף לוותר על היום המרוכז הזה לטובת עשייה יום יומית? הכי קל לוותר, אבל אסור להתפתות. יום האישה הבינלאומי הוא הזדמנות יוצאת דופן שדווקא האישה ההיא, שנאלצת להסתפק בספסל האחורי באוטובוס המהדרין, הבחורה שהתבקשה לעבור למדרכה הצרה, הנערה שנשלחה הביתה כי השמלה קצרה במילימטר מהמותר, אותן נשים שרחוקות שנות דור מאחיותיהן שעל הבמה ביום הזה, אולי במקרה יגלו שיש גם דרך אחרת. שמגיע להן יותר.
הנשים הללו שוות לגבר שכופה עליהן חיים מהסוג שאנחנו, הנשים שחוגגות את היום הזה לא יכולות לדמיין. היום הזה הוא קודם כל בשבילן, ורק אחר כך בשבילנו הנשים שנהנות מהחופש שהביאה הקדמה. אנחנו יכולות לקטר על הדרך הארוכה שעוד נותרה להשלים את המהלך, אם בכלל, אבל אנחנו לפחות יכולות לבחור איפה לשבת באוטבוס וכמה ילדים ללדת.
בשנה שבה בית המשפט העליון בישראל מאשר את קווי המהדרין בשל מה שהוא מכנה זכות הבחירה של נשים לשתף פעולה עם הסידור המחריד הזה, יום האישה הבינלאומי חשוב מתמיד. לא בגלל אחוז הנשים בדירקטוריונים, וגם לא רק בגלל הצורך לתקן את פערי השכר. בישראל 2011 יש יותר מדי נשים שהולכות לאחור בזמן שהיתר - צועדות קדימה.
היום הזה חייב להזכיר לכולנו שהמהפכה האמיתית נמדדת במצבן של החוליות החלשות בשרשרת. ביום הזה צריכה כל אישה לחשוב על אחותה בבני ברק, בירושלים, בכפר בגליל או במאהל בדרום, שרק בגלל היותה אישה ורק בגלל שהיא מאמינה באלוהים נאלצת להתמודד עם אפליה ארוכה ומתמשכת, ועוד שופט מלומד מסוגל לדבר על חייה במונחים של בחירה חופשית.
מאה שנים אחרי מחאת הפעולות בניו יורק ו-33 שנים אחרי שהאו"ם הכריז על השמיני במרס כיום האישה הבינלאומי, בישראל יש כבר שתי מדינות לשתי אומות של נשים. האחת חוגגת את ההישגים ומסמנת יעדים ליום האישה הבאה, השנייה נדחקת הצידה ומתרחקת מכל סיכוי לשוויון.
אם לא במרוץ החיים שהכתיב הפמיניזם, אז לפחות בואו נקדיש את היום הזה למען אותן הנשים שאין להם על מה לחגוג, ועל הבמה, ובין הכותרת למאמר במוסף המיוחד נתחייב לדאוג לאחיות שנותרות הרחק מאחור ורק לאחר מכן נתפנה להשלים את המהפכה שלנו.
לשנה הבאה עם עוד יותר נשים בעמדות מפתח, אבל קודם כל בואו נוריד את קווי המהדרין מהכביש. אז באמת תהיה סיבה לחגוג. עם או בלי הגברים נוכיח שהמאה ה-21 שייכת לנו - הנשים.
כל פרשני וכתבי הערוץ בטורים אישיים מיוחדים - הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק