קבלו פרסום ראשון: אברהם הירשזון עומד להצטרף ביום ראשון אל התנועה לאיכות השלטון. זה יקרה במכתב שהוא מתכוון לשגר מכלא חרמון אל ראש הממשלה, ובו יתריע מפני ההידרדרות המוסרית בצמרת השלטון בישראל. באיגרת שנוסחה יחד עם שלמה בניזרי מכלא מעשיהו הם קוראים להגביר את השקיפות, למנות נציב אתיקה לחברי הכנסת ולחייב את הח"כים בהצהרת הון.
נשמע מופרך? לא בטוח. אם ועד הטייקונים בישראל, או בשמו המכובס "פורום ראשי החברות", מעז ברוב חוצפתו לשגר מכתב המזדהה עם מחאת הביניים, למה ששר האוצר לשעבר לא יוכל להיות מטיף בשער?
טרמפיסטים על גל מחאה ציבורי אינם תופעה חדשה, אבל אף פעם לא שמענו על בעלי מטוסים פרטיים שתופסים טרמפ. אתם מבינים? אילן בן-דב, שבימים אלה עובד על גזילת מאות מיליונים מהציבור, חובר לנוחי דנקנר, ששילשל מאות מיליונים לכיסו דרך הפקעת מחירי קוטג' וחיתולים, ויחד עם תשובה שמתעכב בתשלום חובותיו למשקיעים הקטנים - הם מנסחים קריאה מוסרית נלהבת בעד מעמד הביניים.
מדברים הרבה על כך שמחאת האוהלים לא ממוקדת. היא דוקא ממוקדת מאוד, אבל במטרה הלא נכונה, למרבה הצער. האנשים הטובים מרוטשילד חושבים בתמימותם שאת המאבק צריך לנהל נגד הפוליטיקאים. לכן הם גירשו את הח"כים הציניקנים שביקרו במאהל ודחו בבוז את הצעותיו המבוהלות של נתניהו. אבל הם, כמו גם רוב העיתונאים, פשוט לא מבינים שהשלטון התחלף מזמן.
השבוע, בעוד המחאה רותחת ברחבי הארץ, כנסת ישראל נראתה שוממה כמו התנחלות מפונה. בחסות שנים של סיקור לעגני, אדישות ציבורית וטמטום הריאליטי, הפך בית המחוקקים לגוף שמגיב ולא יוצר, נגרר ולא מנהיג. את סדר היום הכלכלי קובעת חבורה קטנה, שבעה ועתירת מיליארדים, שמנצלת את חולשת הממשלה כדי לעשוק את הציבור, שני שקל בקוטג', עשרים שקל בשמן זית, אלפי שקלים בסלולרי, מיליונים במניפולציות של שוק ההון. בעוד אנחנו העיתונאים רודפים עד חורמה כל שקל בתקציב הקשר לבוחר של ח"כ דרג ג', הדנקנרים והתשובות נהנים משכבת מגן עיתונאית עבה, ובעיקר מחסות השיעמום. כל אחד במדינה יודע שביבי לחוץ, ברק נהנתן ולבני חלשה, אבל אף אחד לא מתעמק בתספורות, אג"חים סדרה ד' ופירמידות שליטה.
הטייקונים אינם פוליטיקאים, אבל פוליטיקה הם יודעים. בשיטת הפרד ומשול מתוחכמת, הם משסים את הציבור בנבחריו המבוהלים. אחד מהם, תכול עיניים וצחור חיוך, קנה לאחרונה עיתון. בן רגע נעלמו מעמודו הראשון של העיתון הזה המאמרים נגד הריכוזיות. כשהאיש חויב על ידי בית משפט לשלם 150 מיליון שקל למשקיעים קטנים על פעולות לא חוקיות בחברתו, הידיעה המרעישה הזו הוחבאה בעמוד נידח במדור הכלכלה. זכייתו של הנדיב הידוע בפרס הרצל דווקא זכתה לידיעת ענק צבעונית ומלטפת. לאחרונה העיתון גם פירסם כתבת "תחקיר", עאלק, על שר התקשורת כחלון, שבמקרה מנסה לנגוס ברווחים של אותו טייקון.
אבל איכשהו, אנחנו עדיין משוכנעים שהשלטון באמת שולט במדינה. הגיע הזמן להבין שלא. אם במירי רגב הוטחה כוס מים בפרצופה על ניצול ציני של מחאת האוהלים, התגובה המידתית על מכתב הטייקונים הצבוע בהחלט יכולה להיות כמה צמיגים שרופים מול משרדי הפאר של כמה חברות.