יסודותיו של שינוי היסטורי בזירה הפלסטינית הונחו בקהיר בסוף חודש דצמבר 2011. מחמוד עבאס (אבו מאזן) יו"ר הרשות הפלסטינית ומנהיג אש"ף ותנועת פתח, סלל את הדרך לשותפות חדשה עם חמאס והג'יהאד האיסלאמי בניהול ענייני העם הפלסטיני באיו"ש וברצועת עזה ובייצוג העם הפלסטיני בכל מקומות הימצאו.
ההסכמה על פיוס ושותפות אסטרטגית הושגה בפגישתם של אבו מאזן עם מנהיג חמאס, ח'אלד משעל בקהיר לפני כשבועיים, ותרגומה הלכה למעשה בא לידי ביטוי בשלושה מישורים: הסכמה על פיוס לאומי כולל, רפורמה באש"ף והגעה להבנות על דרך הפעולה האסטרטגית בהתמודדות עם האתגרים העומדים בפני הפלסטינים.
הפיוס בין פתח לחמאס עשוי אפוא להביא לשינוי פניו של אש"ף. מאז הקמת חמאס ב-1987 חל תהליך שחיקה במעמדו של אש"ף כנציג היחיד והבלעדי של העם הפלסטיני. המגעים לצירופו של חמאס לאש"ף בשנות התשעים לא עלו יפה, בשל חילוקי הדעות על שאלת הייצוג של חמאס במועצה הלאומית הפלסטינית.
שתי ממשלות לעם אחד
בתקופת אינתיפאדת אל-אקצה מילאה מסגרת התיאום העליונה של הארגונים את תפקידו של אש"ף כמקור הסמכות לקבלת החלטות על המאבק נגד ישראל, והייתה הידברות באותה עת במסגרת גוף זה על התווית הדרך לליכוד כלל הכוחות תחת קורת גג אחת. ניצחונו של חמאס בבחירות לפרלמנט בינואר 2006 והעימות בין פתח לחמאס יצר למעשה שתי ממשלות פלסטיניות, בגדה המערבית וברצועת עזה, הנאבקות זו בזו על ייצוג העם הפלסטיני.
ההסכמה של חמאס להצטרף לאש"ף תוך ויתור על התנאים המוקדמים שהציגה בעבר לקבל ייצוג משמעותי במוסדות הארגון, מלמדת על הביטחון העצמי הרב של התנועה ביכולתה להשיג בנסיבות הנוכחיות הישגים משמעותיים ואף רוב מוחלט בבחירות למועצה הלאומית הפלסטינית, ומשמעות הדברים - השתלטות על אש"ף.
תחושת העוצמה של חמאס נובעת בראש ובראשונה מהשלכות האביב הערבי, או ליתר דיוק האביב האיסלאמי, ששטף את המזרח התיכון ב-2011, והביא לעליית כוחם של האחים המוסלמים במצרים ובמדינות נוספות. תנועת האחים המוסלמים העולמית היא תנועת האם של חמאס, המשמשת בתור השלוחה הפלסטינית שלה.
"הסוס הטרויאני" של חמאס
המעשיות של חמאס, הבאה לידי ביטוי בנכונות לקבל למראית עין את סמכותו של אבו מאזן כנשיא הרשות הפלסטינית וכראש אש"ף, אינה מעידה כלל ועיקר על תפנית אסטרטגית במדיניות חמאס. הארגון אינו משלים עם דרכו של אש"ף, ובראש ובראשונה, עם נתיב הסכמי הביניים שנחתמו עם ישראל, שתחילתו במכתב ההכרה ההדדית עם ישראל עליו חתם ערפאת בספטמבר 1993.
חמאס בוחר להיכנס למוסדות אש"ף בדלת הראשית על בסיס אסטרטגיית "הסוס הטרויאני" לכיבוש מבפנים של מקור הסמכות העליון של העם הפלסטיני הזוכה להכרה בינלאומית. בראייתו של חמאס, זוהי הדרך הקצרה ביותר והיעילה ביותר לקטוף את רווחי האביב האיסלאמי, המחזק את מגמת העוינות נגד ישראל בקרב המשטרים והעמים ומעמיד את הרשות הפלסטינית במצוקה אם תבחר לנהל מו"מ עם ישראל שאינו זוכה לתמיכה רחבה מבית או לתמיכה ערבית.
הלקח המרכזי מבחינתו של חמאס מהאביב הערבי מצוי בהתנערות של הממשל האמריקני והאיחוד האירופי מהמשטרים הפרו-מערביים ונכונותם, ואף חפזונם, לתמוך במהפכות העממיות ולהכיר בתנועת האחים המוסלמים כגורם פוליטי לגיטימי. בראייתו של חמאס, התפתחות זו מלמדת על עמדת חולשה של המערב, שאינו יכול אלא לקבל את המציאות שמכתיבים העמים המתקוממים, וככל שתהליך זו צובר יותר כוח שמתורגם לכוח פוליטי וצבאי, הוא הופך לבעל משקל גדול עוד יותר בעיצוב פניה של הזירה המזרח-תיכונית והבינלאומית.
חמאס בטוח שינצח בבחירות
חמאס, שנואש מלקבל הכרה בינלאומית במערב בזכות ניצחונו בבחירות במסגרת מפלגת חזית או בממשלתו שהוקמה ברצועת עזה, חותר אפוא להשיג את הפרס הגדול באמצעות השתלטות על אש"ף. משום כך, הוא נכון לגמישות טקטית זמנית, וכל זאת כדי לחייב את אבו מאזן ליישם את הרפורמה באש"ף וללכת לבחירות כלליות לפרלמנט ולנשיאות בגדה המערבית וברצועת עזה.
על-פי הערכת חמאס, קיימת סבירות גבוהה שידו של הארגון תהיה על העליונה בבחירות אלה, ועם רוב במוסדות הפלסטינים ברשות הפלסטינית ובמוסדות אש"ף הוא יוכל לקבל הכרה בינלאומית ולתפוס את מקומו של ארגון פתח בייצוג העם הפלסטיני בפלסטין ובפזורה. בשלב ביניים, באמצעות ההצטרפות להנהגה הזמנית של אש"ף, חמאס הצליח לשלול את עצמאות קבלת ההחלטות של אבו מאזן באש"ף ולחשקו להחלטות שיתקבלו במסגרת ההנהגה החדשה.
השיקולים של אבו מאזן מהווים השתקפות של הערכת חמאס את השלכות האביב האיסלאמי. אבו מאזן בוחר להתקרב לקוטב הרדיקלי כדי לשמור על שרידותו הפוליטית ולמנוע תרחיש של התקוממות עממית מבית נגד הרשות הפלסטינית. שיתוף הפעולה עם חמאס מהווה מבחינתו תעודת יושר על אי בגידתו בעקרונות היסוד הלאומיים (האשמה שהופנתה כלפי הנשיא המודח של מצרים חוסני מובארק), ותעודת ביטוח (זמנית) מבית.
אבו מאזן רוצה להכשיל את המו"מ עם ישראל
זו הסיבה, כך נראה, שמניעה את אבו מאזן להציג תנאים מוקדמים למו"מ עם ישראל, מתוך ידיעה שהם בלתי קבילים לחלוטין על-ידי ממשלת ישראל. ראש הרשות נערך מראש לקראת כישלון אפיק המו"מ בניסיון להטיל על ישראל את האחריות המלאה לכך. החלופה לתהליך המדיני תהיה אימוץ אסטרטגיה של עימות עם ישראל בזירה המדינית ובשטח, כלומר: הסטת האנרגיות הפלסטיניות הנבנות באביב הערבי והאיסלאמי לכיוונה של ישראל.
מרכיב מאזן הכוחות האזורי היה באופן מסורתי מרכיב עיקרי בגיבוש האסטרטגיה המדינית של אש"ף, וניתוחו היה הבסיס לקבלת ההחלטה לפנות לאפיק ההידברות המדינית עם ישראל. השינוי במאזן הכוחות האזורי לרעתה של ישראל בעקבות מהפכות האביב הערבי והאיסלאמי, משנה את נתוני היסוד בהערכת המצב של אש"ף והרשות הפלסטינית, ומהווה גורם נוסף המעודד אותה לנקוט בקו מדיני קשוח יותר ובלתי מתפשר, לאמץ את אסטרטגיית העימות ולהשמיע זמירות חדשות על התנערות מהכרה בישראל ומפתרון של שתי המדינות לסכסוך.
מבחינתה של ישראל, התהליכים במזרח התיכון ובזירה הפלסטינית מבשרי רעות. הרשות הפלסטינית חוברת בברית אסטרטגית לגורמים האיסלאמיים הרדיקליים, בעת בה המערב מכיר בפטרוניתם, תנועת האחים המוסלמים, ונוקטת במדיניות המתפרשת מהזווית המזרח תיכונית כביטוי לחולשה. המהלך של אבו מאזן מבטיח את יציבות משטרו לזמן קצר, אך הוא עשוי להסתבר ככריתת הענף עליו הוא יושב ובניית ראש הגשר להשתלטות המלאה של חמאס על הרשות הפלסטינית ומוסדות אש"ף. התממשות תרחיש זה עשויה להעמיד את ישראל בפני אתגר חמור בזירה הפלסטינית והיא נושאת בחובו פוטנציאל להסלמה אזורית.
הכותב הוא סא"ל (מיל'), לשעבר ראש אגף המידע בדובר צה"ל וחוקר בכיר ועמית במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה