הפאב של "מצפה הילה" נפתח ביום שני. לכאורה לא מדובר בעובדה יוצאת דופן במיוחד, אבל לתושבי היישוב הקטן מדובר בעובדה מרעישה, כמעט כמו הסיבה שלשמה נפתח הפאב: חזרתו של בן היישוב אחרי יותר מחמש שנים בשבי.
הפאב של היישוב נראה כמו פאב קיבוצי לכל דבר: ספות דהויות, ברי סחרוף ברקע, גולדסטאר ב-15 שקלים ואווירה של מסיבה שעירוניים פשוט לא יבינו. מי שלא ליווה את המאבק במשך כל השנים האחרונות לא יבין את ההמולה שהייתה בפאב. פעילים שהקדישו שנים מחייהם למאבק שתו אלכוהול זול יחד עם אנשי תקשורת, והאזינו לכל שיר כאילו היה נעימת הניצחון של המאבק. כל זה קרה שמונה שעות לפני הדיווח הראשון על כך ש"גלעד שליט עבר לצד הישראלי".
אוהד כנר, אחד מהפעילים המוכרים במאהל הירושלמי הוא אדם מלא רגש. בעין צינית זה יכול אפילו להחשיד. אחרי הכל מדובר בבחור בן 32, גיל שבו רבים מחפשים להתמסד בחיים. אבל הוא עזב את חייו בצפון וליווה את המשפחה ברגישות שמציירת את המאבק בצבעים אחרים. "שלחתי לכם הודעות על כל שגריר נידח שהגיע למאהל רק כדי שתגיע, שלא תשכחו אותנו", אמר לי אתמול בערב - והאמת שזה הצליח לו, המאבק נותר בתודעה. לא סתם משפחת שליט ופעיליה הודו בסופו של דבר שלתקשורת היה תפקיד בהשבתו, והתקשורת לקחה את התפקיד הזה בחפץ לב.
נוהגים לומר על עיתונאים שהם אנשים קרים וציניים. זה לא לגמרי מדויק, אנחנו גם מציקים לפעמים ועל על כך יעיד נועם שליט עצמו משיחות הטלפון הרבות אך הקצרות שניהלתי עימו: "לא יוסי, אין לי מה לומר על הפרסום בעיתון 'שקר כלשהו'", ששמו מתחלף בהתאם לתקופה. "אנחנו לא יודעים דבר וגם לא עודכנו על ידי אף אחד מהגורמים הרשמיים על התפתחות".
נועם שליט יכול להתעסק גם בגינה
בימים האחרונים משהו השתנה בנועם. מהיום בו חזרו בני המשפחה לביתם (עוד לפני שובו של גלעד), נועם התעסק בניכוש וגיזום הגינה ומירוק כל חלק בבית. "לא יוסי, לא קיבלנו אפילו סימן חיים מגלעד", הצהיר הצהרה מוכרת באחת הפעמים שכן יצא מהבית, ובאותה נשימה שאל "מי שותה כאן ליד הבית ומשליך את הפחית?". כן, לנועם שליט אחרי חמש שנים וארבעה חודשים יש סוף סוף את הזמן גם לדאוג לאיכות החיים, ולא רק למצב של בנו ולמועד שבו יראה אותו שוב.
בתור עיתונאי שסיקר את סיפור שליט בהרחבה מהרגע בו עלתה המשפחה לירושלים בצעדת הענק ממצפה הילה, יצא לי להכיר ולבקר את המשפחה באופן די סדיר - היכרות שגברה מהרגע בו תפסו את מקומם, שוב, מול בית ראש הממשלה בירושלים. הסיסמאות נותרו אותן סיסמאות, שאחת מהן שאלה "מי הוא השליט שיחזיר את גלעד?". כעת מתברר שנתניהו הוא השליט שהחזיר את גלעד.
נתניהו קנה גם את עולמם של רבים אחרים שרק שבועיים קודם לכן נשבעו לנקר את צמיגי רכב השרד שלו אם רק יזדמן להם. למרות השבחים, נתניהו יודע שימי התהילה שבריריים ודי בפיגוע אחד של מי מאותם מחבלים מרצחים ששוחררו בעסקה ושמו של נתניהו ייזכר לדיראון עולם. אם זה אכן יקרה, לא חיבוק וגם לא הצדעה מרס"ל גלעד שליט יעזרו לו.
לא תמכתי בעסקה - אבל קשה להישאר אדיש לתוצאותיה
לא תמכתי בעסקה, אודה ומתוודה, לפחות לא עד הרגע שאושרה. העסקה הזאת יצרה בי חשש מתוצאותיה, ועדיין מעלה בי פחד המבצבץ לו מעת לעת על הטרגדיות שטומנת בחובה עסקה מהסוג הזה. מהרגע שהעסקה הובאה לממשלה ואושרה, נוצרה בי לפתע תחושת הקלה שנובעת מאותם רגעים של חוסר אחריות מבורך שלעתים אנו כה חושקים בו. הקלה מכך שלא אנו אלה הצריכים לשאת באחריות ומאפשרת לנו לסמוך על מנהיג ועל החלטותיו, שאולי יצדיקו את האמון שנתנו בו.
אני מודה שהתמונות, האנשים, הקולות, וגם אותו רגע אחד שבו גלעד חוזר ליישובו המחבק כשהוא אוחז בחזהו כלא מאמין יכולים לשבור גם ציניקן ותיק כמוני. אני אמנם איש תקשורת, אבל קודם כל אני איש, ובשבילי, לראות את הבחור הצנום, הנבוך ובעל קווי הדמיון המדהימים לאמו הנרגשת, גרם גם לי ללחלוחית בעיני.
חווית הסיקור מיום חזרתו של גלעד לביתו במצפה הילה נצרבה בי לעולם. אחרי הכל שחרורו הוא מסוג האירועים המכוננים בחייו של כתב, שעליהם הוא מספר אחר כך בטור לאתר חדשות מוביל וכן, גם לנכדים. דגלי ישראל, מזמורי "עם ישראל חי" וסוג של אחדות מוזרה בקרב פלח גדול באוכלוסיה (לא קונה את עניין השבעים ומשהו אחוזים שתומכים, אבל עדיין פלח משמעותי ורב), גרמו לי שוב להיות גאה בהיותי ישראלי, והזכירה לי שלפעמים שווה להילחם - גם אם דברים נראים רחוקים וקשים במיוחד.
כל שנותר לי הוא לאחל לחייל (המשוחרר) בהצלחה בהמשך דרכו. גלעד שליט עדיין חי. הגיע הזמן שימשיך גם בחייו.