ספקנות גדולה יש בציבור הפלסטיני באשר למדינה שתוכר באו"ם ולא תתייצב על הקרקע. לא רק ספקנות, אלא גם ציניות והרבה בדיחות.
רבים בכלל שוללים את המהלך, מחמאס ועד מקורביו של אבו מאזן, סלאם פיאד ועבד רבו. ובכל זאת, אוי לו לאבו מאזן אם ייסוג בו ברגע האחרון, אם ייראה כמי שנלחץ ומוותר. לכן, בעת שאינו יכול לשלם משכורות בזמן, הוא מוכן להרגיז את אובמה, לעצבן את המדינות האירופאיות התורמות, אף שאין למשק הפלסטיני קיום בלעדיהן. פיאד הרי אינו בונה כלכלה אמיתית, אלא רק שכלל את המגזר הציבורי.
כך אנו מגיעים לעוד עיקול בנתיב הארוך של הסכסוך. 23 שנים אחרי שיאסר ערפאת הכריז עצמאות וקרא לעצמו נשיא, כשיותר מ-120 מדינות מכירות בו, מבקש אבו מאזן שוב הכרה במדינה שאיננה.
שהרי אצל הפלסטינים אין ערגה, אין תנופה גדולה לרעיון המדינה בגבולות 67, אין זה יעד כובש לבבות שבגינו צריך לוותר על שיבת הפליטים, למשל. המדינה הייתה מזמן לסיסמה, לקריאת קרב, לא לתוכנית פוליטית של ממש. כך, כשמקבלים מעמד של מדינה באו"ם, קל להשתמט מן היגיעה להתדיין על מדינה בפועל. פשוט מסגרת חדשה להמשך המאבק, בכלים חדשים - מצור משפטי וסגר דיפלומטי על ישראל.