מי שהיה אתמול במלון לאונרדו במזרח ירושלים, בו התקיימה ההצבעה על זהות הרבנים הראשיים החדשים, לא היה יכול להתעלם מכמות היחצנים, האסטרטגים ויועצי התקשורת בשכר - לוחשים, בוחשים, מחבקים ומנשקים, לוחצים אינספור ידיים. הם עבדו חודשים, לכלכו, מכרו, הבטיחו, ועשו הכל בשביל לקבל עוד קול מחבר יקר בגוף הבוחר, ולפרסם עוד ידיעה מכפישה ליריב מעברו השני של המרוץ.
הצטרפו לעמוד הפייסבוק של עפר חדד
ארבע רשימות שונות הראו לי אתמול אנשיהם של חלק מהמתמודדים. זה עם 70 חתימות, ההוא עם 85 חתימות של אנשים שהתחייבו באופן ודאי וסופי כי יצביעו למועמד מסוים - כמובן שהיו שם חפיפות בין השמות, וזה היה ברור לכל. ולמרות זאת בסביבות השעה עשר, אחרי נפילת מתח של המנצחים והמפסידים, כולם הבינו שפשוט שיקרו להם. למה להגיד לא אם אפשר להגיד כן. הרי מה זו מילה בימינו? מה זו אמת? אנחנו לא ילדים, אנחנו פוליטיקאים, מותר לנו לשקר.
המפסיד הגדול של הערב: הרב דוד סתיו
המבקרים שיצאו אמש מביתו של הרב סתיו סיפרו על אווירת שבעה. זה לא היה הפסד בנקודות, זה היה נוקאאוט שהפך בזכות הקמפיין הגדול, וכנראה היקר בכל הזמנים, לצורם במיוחד. בין 10 ל- 12 מיליון שקלים. זה הסכום שהושקע במרוץ של הרב סתיו בדרך מהתפקיד הלבבי החייכני והאהוב כיו"ר ארגון רבני צוהר לתוך הביצה הפוליטית, העסקנית והנשכנית של לשכת הרב הראשי.
עם הסכום האסטרונומי הזה והאהדה הציבורית שזכה לה, ייתכן והיה מצליח להיבחר לראשות הממשלה, ולא למשרת הרב הראשי. הכל היה שם, ריאיונות בשפע, דף מסרים מדויק, מודעות ענק עם לבבות על עמודים שלמים, אהדה ציבורית יוצאת דופן - אבל כל זה לא עזר לו לשכנע את הגוף הבוחר שהעם רוצה אותו. וכך גילה הרב סתיו שהפוליטיקה הרבנית היא מגרש שגם טובי היחצנ"ים וכיסים עמוקים לא יכולים לנצח בו.
הזוכים הגדולים של הערב: הבנים של אבא
"בן-של" זה לא צמד מילים גס במחוזותינו. דור המשך קיים בפוליטיקה, קיים בעסקים, ובהחלט קיים בעולם הרבנות, מאז ומעולם. אין לטעמי כל פסול בעובדה ששני הרבנים הנבחרים הם בנים של. אין בכך כל פגם ערכי, מוסרי, מהותי או משפטי - כל זמן שמדובר במועמדים ראויים ובמינוי כשר. לא שמענו הזדעקות על התמודדותו של הרב שמואל אליהו, בנו של הראשון לציון לשעבר הרב מרדכי אליהו זכרו לברכה, בהקשר הזה. גם לא על התמודדותו של הרב יעקב שפירא, בנו של הרב אברהם שפירא זכרו לברכה, גם הוא היה רב ראשי. קטונתי מלפסוק מי ראוי יותר ומי פחות. הבעיה העיקרית של שני הרבנים הנבחרים, להלן הבנים של, היא אחרת: הם מייצגים דרך, קו חשיבה ותרבות עסקנית שרבים מאזרחי ישראלי רצו לראות עוברים מן העולם, או לפחות לא מתרווחים על כס הרב הראשי.
המאבק שלא היה בין דרעי לבנט
בסוף השבוע הגיעה החרדה של יו"ר ש"ס אריה דרעי לשיאה. הוא ויועציו הסתובבו וחשבו שוב ושוב, מהיכן יכולה לבוא ההפתעה. איזה תרגיל יעשה להם הרב עמאר, שעוד רצה להשיב לעצמו את כבודו לאחר הסיכול הממוקד. דרעי לא היה שקט לרגע, הפעם לא יהיו תירוצים - המנדטים המובטחים שלא הביא, הישיבה באופוזיציה, את כל אלה שרד עם תירוצים כאלה ואחרים. תבוסה במעוז הכוח האחרון שלו, אובדן של באר מים חיים של ג'ובים ומשרות, היה גורם לו ברמה האישית, ולא פחות מכך לש"ס, להתפרקות בהילוך מהיר.
ברגע של הברקה החליטו בש"ס, כמו תמיד ברגעי האימה, לשלוף את נשק יום הדין - הרב עובדיה. חברי הגוף הבוחר קיבלו בקשה אישית להגיע אל הרב עובדיה שרוצה להחליף איתם כמה מילים ביחידות. ממה שידוע לנו, כמעט אף אחד לא סירב. כמה וכמה חברים בגוף הבוחר שינו את עמדתם. וכך, בין היתר, ניצח דרעי אתמול בקרב חייו. בנט ישן טוב בשבוע האחרון, וגם בזה שקדם לו. נותן לחוק שטרן לחמוק מבין אצבעותיו. לא מצליח לכפות על הפלג החרד"לי התיישרות מאחורי מועמד אחד.
התרחיש הזה לא קרה. בסופו של דבר בנט הפסיד אמש את אחד מיעדי הכיבוש הכי חשובים מבחינתו. יעד שהיה מצליח לשמר את עמדותיו ואת כוחה של מפלגתו לעוד הרבה שנים, בממשלה או מחוצה לה, הרבה יותר ממסיבות עיתונאים והשקות של רפורמות כאלה ואחרות.
נתניהו יושב בממשלה עם הציונות הדתית, אך שומר על האינטרסים של החרדים
אמש בשעת ערב מאוחרת שוחח הרב הנבחר דוד לאו עם ראש הממשלה שהתקשר לברך. לאו אמר לראש הממשלה שהוא מודה לו על תמיכתו בו. דבר שהרבנים סתיו או שפירא לא יכלו להגיד אתמול או בכל רגע אחר בבחירות לרבנות הראשית. אולי זו הייתה פליטת פה, אבל היא אישרה את מה שידעו כולם.
למי שעוד היה ספק, נתניהו העביר בבחירות הללו את המסר הברור ביותר: קשריו עם בני הברית לשעבר - וכנראה בתקווה שמבחינתו גם בעתיד - החרדים, לא ניתקו עם כניסתו של בנט לממשלה, להיפך. ראש הממשלה ושריו מקפידים לשמור על האינטרסים של החרדים בשורה של נושאים. דואגים לא לגרום להם לחוש נטושים על ספסלי האופוזיציה. מעגלים פינות, לא מרגיזים, משאירים דלת ושתי אוזניים קשובות לכל צרכיהם. במקרה של הרבנות הראשית זה היה צורך קיומי. ראש הממשלה שמר על שתיקה פומבית, והעניק מאחורי הקלעים את תמיכתו לנציגים המוסכמים של המפלגות החרדיות.
התוצאה על פניו, אמנם מלמדת על כך שמה שהיה הוא שיהיה, אבל בכלל לא בטוח שזה המצב. שמענו השבוע את המילה אהבה על כל צורותיה: להאהיב, נאהיב, יאהבו, אה אה אה אהבה. גם הרבנים הנבחרים יודעים שהמוסד שבראשו הם עומדים זקוק למשהו אחר בתום מלחמת העולם מתישה. משהו אחד קרה בבחירות הללו בוודאות - ההבנה שיש פה צורך בשינוי. דחוף. אם הוא לא יקרה, מוסד הרבנות יאבד מהרלוונטיות שלו עוד לפני תום הקדנציה שלהם. ישנו - ירוויחו. אם לא, כנראה שבתוך עשור, הרבנות כבר לא תהיה מקום שמישהו יריב עליו.