סבתא שלי הגיעה לארץ ישראל בגיל 19. הרבה לפני שהייתה לנו מדינה. היא עזבה את הוריה, אחיה וחבריה. ארזה מזוודה קטנה, ונסעה חודש ימים באוניה רעועה אל העיר תל אביב.
סבתא שלי התחילה מחדש. מצאה עבודה. מצאה אהבה. ילדה שלוש בנות וזכתה לנכדים. כשהיינו קטנות היינו שוכבות איתה על המיטה הגדולה והיא הייתה מספרת לנו סיפורים. על פעם. על שכונת מונטיפיורי בה חיה עם סבא, על השיטפון הגדול ועל הדיירים שגרו איתם בבית. מהקיר שממול הביטו עלינו הוריה. ממוסגרים על הקיר וצרובים בליבה.
ואולי בגלל זה סיפורי מהגרים תמיד שובים את ליבי. איך אפשר לעזוב הכל מאחור ולפתוח דף חדש? איך אפשר לאחות את הלב שנקרע מגעגועים? איך אפשר להתרגל לשפה חדשה ולמנהגים מוזרים? גם כשאין ברירה, גם כשהבחירה היא שלך.
אייליש לייסי עוזבת את העיירה הקטנה באירלנד שם נולדה. אחיה כבר עזבו לאנגליה, האב נפטר והם נשארו רק שלוש. אייליש, אחותה הגדולה רוז והאם הקשישה. רוז מסדרת לאייליש עבודה בברוקלין, ניו יורק. אף אחד לא שואל אותה אם היא בכלל רוצה לעבור. אין ברירה. באירלנד אין מקומות עבודה, אין עתיד. רוז מחליטה בשבילה. מוותרת על חלומה ונשארת עם האם החולה, שולחת את אייליש לחיים חדשים.
היא בחורה טובה, אייליש. יש לה ראש טוב על הכתפיים ושכל ישר, היא נאמנה וצנועה. בלי דרמות מיותרות היא מפלסת את מסלול חייה החדש בין מהגרים מאיטליה, יהודים מפולניה וכמה אירים גולים שנאחזים אחד בשני בחוזקה.
כביכול לא קורה הרבה ב"ברוקלין" של קולם טובין. עלילה מינורית, דמויות שקטות, הכל רגוע יחסית. גם המשברים המועטים נפתרים בנעימות.
ובכל זאת התענגתי על הספר. טובין הצליח לרקום סיפור מופלא ועדין, מרתק בפשטותו ומכמיר לב בנגיעותיו הזהירות. בלי דרמה ובלי סנסציות, רק סיפור קטן על נערה צעירה שעזבה את בית הוריה ועברה ליבשת אחרת. הסיפור של כולנו.
הערות ותגובות ניתן לשלוח ל - sigalr@news2.co.il