בארבעת הימים שבין התקיפה האיראנית המאסיבית על ישראל, תקיפה שלא הייתה כדוגמתה במובנים רבים, מצויה ישראל בדילמה אסטרטגית: האם להגיב או לא להגיב? ולמה הדילמה אסטרטגית? כי לכל החלטה עשויות להיות משמעויות החורגות מתחום הפעילות הצבאית ומצויות עמוק בעולם המדינאות. לכן, ביכולתן לעצב מחדש את "מגרש המשחקים" שלנו הקרוי המזרח התיכון; לקבוע גבולות חדשים להפעלת הכוח, לקבוע שותפויות חדשות, לייצר אינטרסים צולבים במקום שבו היו בעבר אינטרסים מתלכדים ועוד.
מדינה שניצבת בפני דילמה כזו, או בפני הצורך להכריע (גם החלטה שלא לעשות מאומה היא הכרעה בין חלופות ולמעשה בחירת דרך פעולה) נדרשת, אם איננה רוצה להחריף את מצבה, לשורה של שיקולים שיביאו אותה, גם אם לא בביטחון מלא אבל בסבירות גבוהה בהרבה, להשגת מטרותיה המדיניות או למימוש האסטרטגיה שלה.
למעשה, המציאות שבה אנחנו מצויים נולדה עם תקיפת שבעת הבכירים האיראנים בקונסוליה בדמשק והריגתם. גם לפני התקיפה, נכון להניח שניצבה בפני מקבלי ההחלטות דילמה בנוסח "האם הפגיעה בהם, ובקונסוליה האיראנית בדמשק, תגרור אחריה תגובה נרחבת?", דילמה, שהיום ניתן לומר שנענתה באופן שגוי. ראשי מערכת הביטחון ומקבלי ההחלטות לא צפו שאיראן תגיב בכזו עוצמה לישראל ואין לי ספק, שאם היו צופים שהאיראנים ישגרו מתקפה כה רחבה על ישראל, הם היו בוחרים בדרך פעולה שונה.
מכל מקום, לאחר שברור היה שהאיראנים נערכים לתקיפת ישראל, עמדו בפני מקבלי ההחלטות כמה אפשרויות פעולה התקפיות. אפשרויות אלו נעו בין תקיפה מקדימה, שתכליתה סיכול התקיפה האיראנית לפני שזו תצא לדרך ותקיפת תגובה מיד לאחר (ואולי במקביל) לתקיפה האיראנית. מטרותיה של תקיפה זו יכלו להיות שדות התעופה מהם המריאו או שוגרו טילי השיוט והכטב"מים, סוללות טילי קרקע-אוויר, משגרי טק"ק, מוצבי שליטה וכדומה, מטרות שכולן קשורות לתקיפה האיראנית עצמה.
תקיפה כזו, שהייתה יוצאת לפועל בהקשר מיידי וקונקרטי של התקיפה האיראנית, הייתה, בסבירות גבוהה, מובנת על ידי השותפות להגנה של ישראל (ארצות הברית, בריטניה, ירדן, בחריין, סעודיה ועוד) כמהלך צבאי ישראלי הכרחי ומובן מאליו, ולכן זוכה לגיבוי ותמיכה נרחבים שלהן. גיבוי מסוג זה היה מקטין מאוד את הסבירות למהלכי המשך איראניים. אם, למשל, מוקדם בראשון בבוקר, מיד אחרי המתקפה האיראנית, היו מטוסי חיל האוויר תוקפים את מסלולי ההמראה של הכטב"מים האיראניים ששוגרו לעבר ישראל, השיח הבין-לאומי בהקשר של התגובה הישראלית היה בסבירות גבוהה תומך ושונה מאוד מהשיח המתחולל כיום לגבי התגובה הישראלית.
להבין למה אנחנו פועלים כפי שאנחנו פועלים
גם עכשיו עומדות בפני ישראל אפשרויות תקיפה רבות. ישראל יכולה לבחור לתקוף מטרות צבאיות, מטרות תשתית (מתקני זיקוק נפט, תחנות כוח וכו'), מטרות שלטון והיא יכולה לתקוף באש באמצעות חיל האוויר, להפעיל מתקפת סייבר ואולי בדרכים נוספות. ראוי לחשוב על מאזן נוסף: ככל שעוצמת התגובה הישראלית תהיה חזקה יותר ("לחיזוק ההרתעה"), כך "התיאבון לתגובת נגד" של האיראנים יהיה גבוה יותר וחוזר חלילה. דינמיקה כזאת תוביל בסבירות גבוהה למלחמה מתמשכת, שתוצאותיה לישראל תהיינה קשות ביותר (כלכלית, חברתית, מדינית, ביטחונית). מנגד, ככל שהתקיפה הישראלית תהיה מינורית יותר, הסיכוי לתגובת נגד איראנית נמוך יותר, אבל גם ההרתעה שתקיפה ישראלית כזו יוצרת נמוכה יותר ומחלישה את הטיעון שמטרת התגובה הישראלית היא חיזוק ההרתעה שנפגעה.
אני מקשיב בימים האחרונים לשיח הציבורי שמתפתח סביב הסוגייה האיראנית והוא חסר את הבסיס לכל שיח מבצעי רציני, שהוא השאלה - "מדוע אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים", ובהקשר הנוכחי: מדוע עלינו להגיב למתקפה האיראנית?
התשובה המקובלת לשאלה הזו היא "להחזיר את ההרתעה הישראלית" (לעיתים גם תחת ההגדרה "שלא לתת לאיראנים לשנות את כללי המשחק"). שיח ההרתעה נפוץ מאוד בדיאלוגים בין מדינות, בין שזה שיח סביב הפעלת כוח צבאי או אחר, עם זאת, בישראל, הדיון סביב סוגיית ההתרעה הוא לרוב שטחי. בחצי השנה האחרונה הובהר לנו, מעל לכל ספק, שאף אחד מאויבינו לא באמת "השתכנע" מההרתעה הישראלית. לא חמאס בדרום ב-7 באוקטובר, לא חיזבאללה בצפון (שמפעיל עלינו אש כבר שישה חדשים ורוקן את צפון הארץ מתושביו), לא החות'ים בתימן ולא האיראנים מאיראן. יתרה מזו, האיראנים גם לא שוכנעו מטיעונו המשכנע והמרתיע של הנשיא ביידן: DON'T! המסקנה הפשוטה והישירה מהבנה זו היא שהרתעה, שאינה מלווה במהלכים נוספים, לעולם תיכשל מתישהו, ומנסיוננו המר לאחרונה, זה יהיה תמיד כישלון שיפתיע אותנו. אם כך, לפני שישראל תנקוט בפעולה כלשהיא, עליה להבהיר את התשובה לשאלה מה רוצים להשיג בתגובה, תשובה שאיננה רק "חידוש ההרתעה".
המטרות הדחופות באמת
אני רוצה להציע כמה תשובות אפשריות לשאלה זו שיכולות להשפיע על אופי התגובה. המצב החדש שנוצר במזרח התיכון בעקבות התקיפה האיראנית, כלומר היווצרותה של הקואליציה המערבית/סונית, לצד איפוק ישראלי בהקשר האיראני, מספק כלים חדשים ונוספים למענה לשאלה מה אנחנו רוצים להשיג בתגובה הישראלית למתקפה האיראנית, ובהם גם גיבוי בין-לאומי שכל כך נפגע בחודשים האחרונים.
לישראל יש נכון להיום כמה מטרות דחופות בהקשר הביטחוני והמדיני. היא צריכה להחזיר את החטופים, היא צריכה לסיים את המערכה בעזה באופן נכון, שמשרת את האינטרסים שלה והיא צריכה להשיב את תושבי הצפון והדרום לביתם תוך שהיא משיבה את הביטחון ותחושת הביטחון לאורך הגבולות. אלה יכולות להיות תשובות ראשונות במעלה לשאלה מה אנחנו רוצים להשיג בתגובה למתקפה האיראנית. במבט ראשון, זה נראה כלא קשור כלל לתקיפה האיראנית, אבל בהיותה של איראן המושכת העיקרית בחוטים כולם, ההקשר מובן מאוד.
את המנוף שיש לישראל היא צריכה לנצל להשגת מטרות אלה, למשל, על ידי הבהרה שללא הסגת חיזבאללה צפונה, כך שלא יוכל לאיים על יישובי הצפון, ניאלץ לעשות זאת אנחנו על ידי הפעלת כוח צבאי. ועכשיו, בגלל שאיראן העזה לתקוף את ישראל ישירות, נפתחה בפני ישראל גם אפשרות לפעול ישירות מול מי שמושך בחוטים בלבנון ומפעיל את חיזבאללה - איראן. מהלך דומה ניתן לבנות סביב חמאס ברצועת עזה.
צורת מחשבה כזו מחייבת הגדרת חזון מדיני, מטרות מוגדרות למלחמה (שאינן "ניצחון מוחלט" המשולל כל מובן) וקביעת דרך להשגתן. לכל מי שחי במדינת ישראל בחצי שנה האחרונה ברור שקביעת חזון מדיני ומטרות למלחמה אינן פעולות שההנהגה הישראלית הנוכחית רוצה, או מסוגלת לעשות, שאם לא כן היא הייתה עושה את זה אחרי 7 באוקטובר. לכן, הבחירה בתקיפה באיראן, אם אכן תתממש ללא מהלכים מדיניים בזירת המלחמה, תהיה בבחינת מהלך פופוליסטי שגוי, שמטרותיו אינן השבת ההרתעה או השגת מטרות המלחמה, אלא רק ריצוי הימין הקיצוני בממשלה, הורדת סוגיית החטופים מסדר היום הציבורי והארכת ימיה של הממשלה. מהלך שנזקו רב עשרות מונים מתועלתו.
>>> נמרוד שפר הוא אלוף במילואים. לשעבר ראש אגף התכנון במטה הכללי, ראש מטה חיל האוויר ומנכ"ל התעשייה האווירית